דודו אהרון נפטר סופית מהים תיכוניות - והניתוח הצליח

שיר האהבה הזה, שבו קוקו מאילת וחזי פרץ הנפלאים והלא מפחידים בכלל מרהיבים עוז ומשתמשים בארבע מילים שלמות באנגלית, קצת יוצא משליטה ככל שהטקסט מתקדם. זה מתחיל בצורה מאוד יפה, נחמדה, לבבית ואפילו קצת מעבר לכך ("חברים טובים היינו מילדות, כמו אחים / סודותיי רק לו סיפרתי, הוא נשבע לי אמונים"), אבל מהר מאוד המילים מיישרות קו עם הלחן והעיבוד הכבדים והדיכאוניים - ומשם זה גולש עד לאיום ברצח.

"הוא כישף את נשמתה ולקח אותה איתו", שר אחד מהם (מצטער, אין לי מושג מי זה מי) בקטע המעבר שבין בית ב' לפזמון, "הם עוברים להם ברחוב ובא לי לחנוק אותו". השניים לא מציינים בשיר מיהו בדיוק אותו חוצפן שעשה את טעות חייו ולקח להם את הבחורה. האם ייתכן שהם לא בטוחים בזהותו של האיש? האם יכול להיות שיום אחד קוקו יגלה שזה חזי, וחזי, במקביל, יגלה שזה קוקו? זה לא עד כדי כך תלוש מהמציאות, אגב. אחרי הכל, שניהם שרים כאן i need your" love" לאותה בחורה. כן, סביר להניח שזה בדיוק מה שקרה שם - ואם זה יתגלה אז אחד מהם עשוי, חלילה, למצוא את עצמו חנוק ברחוב. האם קוקו מאילת וחזי פרץ מספיק חכמים כדי לעלות על זה? ברור שלא. אפשר להירגע. הכל בסדר.

(כוכב וחצי)

מסע ההתנתקות משורשים של דודו אהרון נמשך כאן - וביתר שאת. כל מה שנשאר לנו ממורשת הפופ הים תיכוני של אחד מחלוצי המהפכה ההיא זה זיכרון קטן, מיקרוסקופי, עלוב, של משהו שמזכיר מעט סלסול בסוף של המילים "בינתיים", "מאזניים" ו"שפתיים". זה לא אומר שאהרון, כשלעצמו, נכשל: השיר הזה דווקא מסייע מאוד להגשמת מטרתו - כלומר, ליישום הגדרתו המחודשת כזמר פופ כל-אמריקאי ששר בעברית עם רסיסי מבטא תימני.

"מזל מאזניים" הוא בלדת רוק/פופ קליטה, זורמת ואפילו קצת מעניינת, עם פזמון שנתקע בראש, במובן הלא ממש רע של הביטוי. קולו של אהרון חזק וברור מתמיד, הטקסט חיוור אבל עובר ("איך זה קורה לי כשאנ'לא איתך / כל דבר טהור הופך למלוכלך"), הלחן לא מעליב, העיבוד כמעט מגניב - ובעצם, לראשונה מאז תחילת הפאזה ה"אשכנזית" בקריירה של דודו אהרון, נשמע שהלב שלו נמצא במקום נכון. הניתוח להסרת הים תיכוניות אולי בכל זאת עבר אצלו בהצלחה. זו כמובן בשורה רעה מאוד לז'אנר, אבל טובה מאוד לפציינט. תודה, דוקטור.

(שלושה כוכבים וחצי)

כמו שאר האמנים החשובים והמוערכים בעולם, גם שקד קוממי משתמש ביצירתו בסמלים ובדימויים מעולם הטבע. כשהפזמונאי אורי אסף כתב פעם על משוררים "אשר אינם יודעים לומר אחרת כמה יפה פורח הלילך" (מתוך "פרח הלילך"), אין סיכוי שהוא התכוון אליו. קוממי דווקא יודע איך לומר אחרת כל מיני דברים - למשל, שמזג האוויר נעשה קר ("השמש שקרנית"), שאין לו חשק שיבוא החורף ("רוצה כפתור שיעצור ת'זמן"), ושאין לו מה לעשות בקשר לזה ("אני אומר מה זה משנה, העיקר נהיה בריאים").

קוממי הוא משורר אמיתי, בעל אמירה ועומק. האמת שלו - לפיה אין שום דבר בעולם פרט לחוף הים - מעט שטחית, האמירה שלו קצת מדכדכת (השיר עוסק בכך שהחורף הוא זמן קצת פחות טוב לאהבה מאשר הקיץ) והעומק שלו מוגבל למה שקורה בטלוויזיה (ההשראה לשיר היא תחזית של דני רופ: "לא משנה התחזית / גם דני לא תמיד פוגע"), אבל, כאמור, הוא משורר אמיתי (אדם שכותב שירים במו ידיו) ולכו תדעו, אולי בכל זאת יש בו משהו מיוחד. מהו אותו משהו? השירים שקוממי הוציא עד כה מסרבים לומר. צריך לדבר עם אמא שלו. היא בטח יודעת.

(אפס כוכבים)

העזרה שרון אלון - זמר חדש עם שם שמזכיר תחנת דלק וקול שמזכיר מנוע של רכב פרטי שמילאו אותו בטעות בסולר - מקבל כאן מכלי נגינה חשובים ומיוחדים כמו בגלמה, גמבוש וקלרינט לא ממש עוזרת לו, ובטח שלא לנו. למרבה המזל, רק בא לו לצעוק ולאורך השיר הוא לא באמת עושה את זה, שכן אחרת הנזק שהשיר הזה גורם היה עשוי להיות בלתי הפיך.

ככה, כשהוא שר את השיט - סליחה, השיר - הזה ("את מתעלמת ולא סופרת / את כל מה שאני מרגיש אלייך / לא נותנת לי רגע שקט / אהבה חומקת מידייך") בקול נמוך ומעט צרוד אפשר לפחות לנהוג כמו ההיא שהוא שר לה אותו: להתעלם ממנו, לא לספור אותו, ללחוץ על סטופ ולחמוק באלגנטיות, ממש כמו האהבה ההיא, מידיו. וואו. איזה שקט נהיה פתאום. תענוג.

(מינוס טריליון כוכבים)