"מיס סלואן", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, מתהדר בשני הישגים. החיובי: הכוכבת שלו, ג'סיקה צ'סטיין, מועמדת לגלובס הזהב ומעריכים גם שיש לה סיכויים טובים לקבל מועמדות לאוסקר. המפוקפק: הוא התרסק כלכלית ורשם את אחת הפתיחות הקופתיות הגרועות בכל הזמנים.
כיוון שצ'סטיין מגלמת בו לוביסטית הלוחמת בשדולת הנשק, גולשים רבים המזדהים עם הימין האמריקאי רקדו לה על הדם. הם הפציצו את הרשת בקריאות שמחה על מה שהם ראו בתור כישלון נוסף של הוליווד הליברלית, הפדגוגית והאנטי-רפבוליקאית. אך האמת היא שצפייה בסרט מגלה כי הוא מותח ביקורת על שתי המפלגות, ולמעשה מציג את השיטה כולה כרקובה ומושחתת.
את התסריט כתב ג'ונתן פררה, עורך דין עסקי שזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה. הוא מתאר בו כיצד למען המטרה הנעלה - העברת חוק שיקשה על נשק להגיע לידי פסיכופתים, גיבורתו הלוביסטית לא בוחלת באף אמצעי, ושוברת את חוקי המדינה והמוסר. קל לה לעשות זאת, כיוון שכל הסנטורים סביבה, ולא משנה אם הם מן השמאל או מן הימין, דואגים רק לכיסם ולהישרדותם הפוליטית, כך שאין בעיה לתמרן ולשחד אותם. כלומר במציאות שמתאר "מיס סלואן" אין אידיאולוגיות ואין הבדלים בין שני הצדדים של המפה, ולכן זה גם לא ממש משנה למי אתה מצביע.
עם יצירות שכאלה, לא פלא שכל כך הרבה אמריקאים, בעיקר צעירים השואבים את הידע האקטואלי שלהם מן המסך, לא טרחו לצאת לקלפיות במערכת הבחירות האחרונה, או שהצביעו למועמדי ומועמדות מחאה חסרי סיכוי ובכך חסמו את דרכה של קלינטון לבית הלבן.
בכך, מצטרף "מיס סלואן" ל"בית הקלפים" וליצירות תרבות פופולרית אחרות שהוציאו לאמריקאים את החשק מפוליטיקה בשנים האחרונות. עם זאת, בסגנון עשייתו הוא מזכיר דווקא את "ניוזרום" של אהרן סורקין, שהציג גישה רומנטית ונאיבית יותר לגבי הערכים האמריקאים.
"מיס סלואן", שביים הבריטי הוותיק ג'ון מאדן, לא מיישר קו עם העמדה של סורקין לפיה ארצות הברית היא המדינה הנהדרת בעולם, אבל כן שואב השראה מאופי כתיבת הדיאלוגים והעמדת הסצנה של יצירתו. וכך, בדיוק כמו ב"ניוזרום" למשל, סגנון הבימוי כאן תזזיתי, ועובר מהמולה משרדית אחת לאחרת. את המהומה יוצרות הדמויות הרבות, שמדברות ללא הפסקה, תמיד בדיאלוגים שנונים ומושחזים שאין בהם מידה של אמינות. לעתים הן גם נעמדות ומתחילות לנאום באמצע המשרד.
אם לא די בכך, הרי שהסרט גם משתמש בשניים מכוכבי "ניוזרום" - סם ווטרסטון ואליסון פיל. הם מגלמים את הלוביסטים היריבים של הגיבורה, ושניהם מספקים תצוגות משחק איומות ונוראות. צ'סטיין, לעומת זאת, מלכותית כהרגלה ולא מזייפת לשנייה, אך אין לה הרבה מה לעשות עם הדמות המעושה, שכמותה כבר גילמה פעמים רבות, למשל ב"כוננות עם שחר" אשת הקריירה שנתנה הכל למקצוע ולכן מוצאת עצמה מדי ערב אוכלת לבד מזון מהיר.
הסרט, שכתב גבר אחד וביים גבר אחר, מתיימר להציג את הדמות הזו באופן פמיניסטי, אך התוצאה אינו כזו. וכך, בין השאר, מציגים כאן פררה ומאדן את היצר המיני של הגיבורה, בגינו היא מתפתה לפנות לשירותיו של נער ליווי, בתור הדבר שכמעט מביא למפלתה.
לזכותו של "מיס סלואן" ייאמר כי על אף אורכו, לא פחות מ-132 דקות, הוא אינו משעמם לרגע. עם זאת, לעתים קרובות הצפייה לא נעימה. יש לסורקין אוהבים ושונאים ואפשר להתווכח על זה, אבל על משהו אחד כולם מסכימים וזה כי באופן עקרוני, המקור תמיד עדיף על החיקוי. כך גם במקרה זה, בו הסרט מתגלה כמופע דהוי של חקיינות בוטה.
אז אמנם יש ל"מיס סלואן" כוונות טובות, והוא חפץ להוכיח כי גם בקולנוע האמריקאי של היום אפשר עוד להפיק סרטים נבונים לקהל בוגר על נושאים כבדי משקל, אך חסרים לו שאר רוח ובעיקר ניואנסים ואיזושהי מידה של עידון.
הכל כאן כל כך גס ומאכיל בכפית: משחקני ושחקניות המשנה, שלעולם לא מסיימים משפט בלי איזושהי הרמת גבה, עווית פרצוף או צחוק רועם שידגיש את הפואנטה; דרך התסריט, שלא יורה חצים במטרות שלו אלא משליך עליהן כידונים; ועד התפנית העלילתית האחרונה והדרמטית, שרמת התחכום וההיגיון שלה יאה למותחן טראשי סוג ז', ולא לדרמה עם פאסון של עונת האוסקרים.
מה שכן, אי אפשר לקחת מ"מיס סלואן" דבר אחד: הצפייה בו ממוטטת סופית כל טיפת אמון שעוד נשארה בנבחרי הציבור האמריקאים, ומשכילה להצדיק רטרואקטיבית את כל מי שזרקו קולם לפח בנובמבר האחרון. אוסקרים לא ייצאו מכאן, אבל עוד כמה פתקים לבנים במערכת הבחירות הבאה, אולי כן.
