ב-2014, זמן קצר לאחר התאבדותו של רובין וויליאמס, חזרה ארצות הברית לעסוק בשאלה שהטרידה עוד לפני כן את תעשיית הבידור: מדוע כל כך הרבה קומיקאים נוטים לדיכאון? על פי פרשנות פסיכולוגית, קומיקאים הם אנשים המזהים כי טמונה בהם יכולת להצחיק ומשתמשים בכישרון הזה כאמצעי להסחת דעת. ריצ'רד פריור, מהאנשים המצחיקים ביותר בתעשייה, היה מכור לסמים וכמוהו גם לני ברוס, ג'ון בלושי וגדולים אחרים, שקיפדו את חייהם כתוצאה מהמלנכוליה שאפפה אותם.
גיבור ההצגה "החדר האחורי" של תיאטרון הקאמרי הוא אלי
(ידידיה ויטל), קומיקאי צעיר שניתק קשר עם משפחתו - אביו הרופס וההזוי מוטה (מוני מושונוב), אמו האקסצנטרית מרים (סנדרה שדה) ואחיה המלומד סאם (דודו ניב). סאם השתלט על חינוכו של אלי, תוך שהוא דוחק הצידה את האב. מרים מעריצה את אחיה ונותנת לו גב בכל הזדמנות. התא המשפחתי המבלבל וחסר האיזון משבש את חייו של אלי, שמנסה למצוא את מפלטו בכתיבת בדיחות. שני עשורים אחר כך הוא עולה לבמה ומשתף את הקהל בעברו, תוך שהוא חושף את סודותיו הכמוסים ביותר.
עדנה מזי"א הוותיקה כבר העלתה בעבר לא מעט הצגות טובות על במת הקאמרי (הפעם בהפקה משותפת עם תיאטרון בית לסין), אבל כאן, ככותבת וכבמאית המחזה, אפשר לקבוע שפישלה בגדול. היא לקחה נושא מעניין ובעל פוטנציאל והפכה אותו לגיבוב נטול משמעות, עלילה עם חוטים פזורים נטולי קוהרנטיות ודמויות פלקטיות ומשמימות. אין אף דמות שמעוררת הזדהות, חיובית או שלילית. חוסר האכפתיות מהנעשה על הבמה כל כך בולט, שאפילו ברגעים הדרמטיים, לכאורה, השחקנים מתקשים להגיע אפילו קרוב לאיזשהו קליימקס.
ויטל בתפקיד אלי הוא הגיבור, וכבר מהתמונה הראשונה מבינים שהעסק הזה לא יעבוד. הוא לא מספיק עמוק ולא משכנע. לא ממש ברור מה עובד פחות טוב קטעי הסטנד-אפ שכתבה לו תום יער או הביצוע שלו על הבמה, אבל כדי שנאמין לוויטל שהוא סטנדאפיסט יש צורך לצחוק לפחות פעם אחת, והפעם הזו לא ממש קיימת. גם מושונוב וסנדרה שדה, זוג נצחי ומוערך, לא מביאים לידי ביטוי את היכולות שלהם ונראים מאולצים. דודו ניב אמור להרגיז בתפקיד הדוד המתנשא סאם ואכן ממלא את תפקידו, אבל ברוח הכשל של ההצגה לא בטוח בכלל שזו מחמאה. הילה פלדמן כדפי, בת הדוד של אלי, היא היחידה שמגלה שמץ של חינניות, רק שדווקא דמותה נראית תלושה לעיתים ולא באמת ברור מה היא תורמת למחזה.
אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, הוא בוודאי מפשפש קצת גם בגדולים. ברגעי הפלאשבק מדלג אלי חזרה ל-1986. הוא בן 11 ודפי בת 15. לא ברור, אם כן, כיצד ב-2003 דפי הופכת פתאום לבת 36. גדול ובולט מכך הוא אירוע בר המצווה של אלי בבית הכנסת. כשהוא עולה לתורה מרים ודפי נמצאות לידו, והאם אף נוטלת את המיקרופון ונואמת במקומו. לא ידענו שהעירוב הזה עובד כך בבתי כנסת, אבל אם זה לא מפריע למזי"א זה לא צריך להפריע לנו. או שכן.
בסופו של ערב מייגע, התקוות למחזה מרתק ומורכב מתנפצות, והתוצאה שמתגלה הפוכה לחלוטין: כתיבה לא טובה שמובילה להצגה לא טובה, עם דמויות מבולבלות ונטולות חשק ומאמץ. במקרה הזה עדיף היה, אולי, שדברים שקורים בחדר האחורי יישארו בחדר האחורי.
