פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אומרים שהיה פה שמח: השירים הגדולים של פסטיבלי המוזיקה בישראל

      גידי גוב, רבקה מיכאלי, צביקה פיק, עפרה חזה, ריקי גל. פעם, כשעוד היה כאן יפה ונאיבי, התמודדו מדי שנה מיטב המוזיקאים הישראלים על הבמה של פסטיבלי הילדים. גם בימינו הציניים והקשים, מצליחים השירים הגדולים מהתקופה ההיא לרגש ולדבר לקטנים ולגדולים

      צביקה פיק שר "הסבון בכה מאוד" (צילום מסך)
      צביקה פיק מבצע את "הסבון בכה מאוד" (צילום מסך)

      היה היו פעם, בערך לפני אלף שנים, אוספי תקליטים של פסטיבלים, פסטיגלים ושירוויזיונים, שהסתובבו במערומים ביתיים. לרשותנו לא עמדו אז די אמצעים להעברת הזמן הפנוי, ואילו זמן פנוי דווקא היה בשפע. וכך נוגנו האוספים האלה שוב ושוב - עד שגם הם וגם המאזינים נשרטו לגמרי. אחד התקליטים הזכורים מהתקופה ההיא היה "שירוויזיון מס' 3": בחזית העטיפה עומד איש שמן ומכוער שמחזיק מיקרופון ובצדה השני יש תמונה קטנה בשחור-לבן של פשנל ועוד אחת, גדולה יותר ובצבע, של ילד חמוד שמוזג "אינסטנט" שוקו של "אפיכל" לכוס. אח, כמה שוקואים נצרכו רק בגלל הפרסומת הזאת. האמת היא שזה לא ממש היה טעים וגם השירים בתקליט לא ממש היו טובים, אבל זה, כאמור, מה שהיה.

      לפחות שיר אחד בתקליט - השיר האחרון בצד הראשון, "שר-לי", בביצוע ציפי שביט, היה פשוט איום ונורא. כבר אז הוא השרה מבוכה על השומעים. ב"שפת התינוקות", השיר שלפניו, תמיד הייתי בהיכון, על קצות האצבעות, כדי שאוכל להרים את המחט ברגע שהוא ייגמר. כן, אפשר להגיד שאפילו פחדתי מ"שר-לי". ליתר דיוק, פחדתי שמישהו בבית - אמא או אבא - יחשוב שאני אוהב את זה. שככה יהיה לי טוב.

      נושא: גידי גוב שר "חורף" (צילום מסך)
      גידי גוב שר "חורף" (צילום מסך)

      מקובל מאוד לחשוב שפעם זה לא היה "ככה" (כמו שזה היום: ממוסחר ונגוע באמריקניזיציה). שפעם היינו תמימים, נקיים ואיכותיים. שפעם המילים היו מילים, הלחנים היו לחנים, העיבודים היו עיבודים, המבצעים היו מבצעים, שירים היו שירים והמסרים היו חינוכיים.

      זה לא נכון. מדובר בהטעיה שנובעת, ככל הנראה, מדמנציה פסיכוסומטית: אנשים נוטים לסנן, באופן תת מודע, פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם רגשות הנוסטלגיה שלהם. למשל, ש"שירווויזיון" מספר 1, בשנת 1979, הוקדש - רחמנא ליצלן - לטלוויזיה: עפרה חזה שרה שם על סדרת הלהיט "פלאש גורדון", שלישיית אפרו-דיסקו עשתה הומאז' ל"המלאכיות של צ'רלי", רותי נבון הפציעה בשיר על הדולפין "פליפר", מוטי גלעדי היה "סטיב אוסטין" ודודו דותן עסק בשירו בנושא שהטריד אז את ילדי הארץ עד מאוד - תקלות בשידור ("סליחה תקלה").

      יכול מאוד להיות שהגדולים - אלה שמתלוננים על הפסטיגלים של היום - פשוט לא ממש הבינו אז, בשנות השמונים, כשהם היו ילדים בעצמם, מה בדיוק הם רואים ושומעים. הרי בדיוק על זה שרה אז להקת "הכל עובר חביבי" כשתהתה "איך אדע ועודני ילד?" (מקום ראשון בפסטיבל שירי הילדים של 1980).


      בדבר אחד הגדולים צודקים: השירים בפסטיבלים/פסטיגלים/שירוויזיונים של אז באמת היו יותר חשובים מכפי שהם היום. זה בא לידי ביטוי גם בעובדה שהם נכתבו, הולחנו ובוצעו בידי גדולי הכותבים, המלחינים והמבצעים בארץ - ובעיקר בכך שהם זלגו משם בטבעיות לתחנות הרדיו ובמקרים רבים הפכו ללהיטים. כתוצאה מכך, אמנים, מפיקים ועסקנים למיניהם, השקיעו בהם הרבה מאוד משאבים ונוצרה ביניהם תחרות עסקית שהפכה את התחרות המוזיקלית למעניינת יותר, ואת הדירוג הסופי של השירים למשפיע מאוד על הקריירות של האמנים המשתתפים.

      העובדה שהאירועים הללו היו מחולקים לשניים - בחלק הראשון השירים מבוצעים בידי אמנים ידועים ובחלק השני שרים אותם ילדים חמודים - עטפה את כל זה בתום חמים ונעים. כלומר, הנוסטלגיה לא לגמרי תלושה מהמציאות. באמת היה שם קסם. חלק מהשירים באמת היו נפלאים - והפכו, לגמרי בצדק, לחלק מתוק במיוחד מהפסקול של החיים בארץ. הנה עשרה כאלה.

      "לצבי יש בעיה", רבקה מיכאלי, פסטיבל שירי הילדים מס' 1, 1970.

      הבעיה המקורית של צבי המקורי הייתה חמורה הרבה יותר מזו של האיש הנחמד מ"כוכב נולד", שבסך הכל לא יודע מה לעשות עם עצמו עכשיו. הצבי המקורי עמד בפני סכנת היפותרמיה: "בא החורף, בא הקור", אומר השיר הגרובי, "ולצבי אין כובע עור / אם ייקנו לו כובע עור / הדבר לא יעזור / עם קרניים על הראש / כובע לא יוכל ללבוש". למרבה המזל, הוא מצא בסוף פתרון יצירתי ואופנתי לבעיה ("על כל קרן כובע שם / מכל מין ומכל דגם"), אבל הבעיה שהייתה אז לרבקה מיכאלי עם הביצוע של השיר הזה נותרה בעינה.

      "כששאלו אותי אם אני רוצה לעשות את השיר הזה בפסטיבל אמרתי 'כן', אבל ממש לא הייתי מוכנה לזה כי הייתי שבועיים אחרי לידה", היא מספרת, "אני זוכרת שאפילו הבן שלי, שהייה אז בן שנתיים, הצליח לשיר את זה יותר טוב מאיך שאני שרתי אותו בחזרות - וממש-ממש פחדתי שיהיו לי פדיחות עם זה בהיכל התרבות. לקראת החזרה הגנרלית הבנתי שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים - ועשיתי את זה. אני זוכרת שהבן שלי הגיע לפסטיבל עם גיסתי וכל הזמן צעק לה 'אמא! אמא! אמא! אני רוצה לאמא', אז כשעליתי שוב לבמה כדי לקבל את הפרס על המקום השני לקחתי אותו איתי. אחר כך חזרתי הביתה וכעסתי מאוד כשראיתי את בעלי יושב בסלון וקורא עיתון. לפני שיצאתי לפסטיבל שמתי את התינוקת אצל השכנה - והוא היה אמור לקחת אותה משם. עכשיו, אני חוזרת מהפסטיבל אחרי שזכיתי מקום שני, הילדה אצל השכנה, אין כלום במקרר וזהו, מה אני אגיד לך? מבאס".

      2. "ילדיסקו", שרי, פסטיבל שירי הילדים מס' 9, 1978

      בינואר 1978 כבש פסקול הסרט "שיגעון המוזיקה" את המקום הראשון בבילבורד, נתקע שם חזק עד יולי והפך לתופעה תרבותית חוצת גבולות, תרבויות, מינים וגילאים. הדיסקו שיגע ונענע אז את כל העולם, אשתו וילדיו. כולם שמעו דיסקו (למעט כמה מוזרים ששמעו סקס פיסטולז) מה שבא לידי ביטוי, למשל, בעובדה שהשיר "ילדיסקו" זכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים של אותה שנה, תוך שהוא משאיר אבק ללהיטי ילדים אלמותיים כמו "ברבאבא" של ציפי שביט (שהגיע למקום השני), "הבובה פסטי" של ילדת הפלא לילך גליקסמן ("פסטי פסטי פסטי בל, בוא איתי לפסטיבל") ופאקינג "טוליק" של אושיק לוי.

      "הייתי בשוק כשהשיר זכה", משחזרת שרי, "הייתה בטוחה במאה אחוז שציפי שביט תנצח. אתה יודע, היא הייתה אז המלכה הבלתי מעורערת של הילדים - וכולם הרי אהבו את ברבאבא. התפלאתי מאוד מזה שהילדים התחברו יותר דווקא לשיר כזה, על דיסקו, אבל שמחתי, ברור ששמחתי. בדיעבד, אני חושבת שזה קרה בגלל שהבאתי לשם משהו בגובה העיניים של הילדים, בלי להתיילד. אומרים שהילדים של היום בוגרים לגילם וחשופים מאוד לתכנים של מבוגרים, אבל אולי זה היה ככה כבר אז".

      3. "עודני ילד", הכל עובר חביבי, פסטיבל שירי הילדים מס' 11, 1980

      לחן סוחף (נמרוד טנא) פוגש טקסט ציורי (עדנה פלג) וביצוע הרמוני וקסום של הכל עובר חביבי. המייצג האולטימטיבי של התום ההוא, של אז, שכולם מתלוננים על כך שהלך. את הזכות הבסיסית של ילד להיות ילד, שהלכה ונשחקה עם השנים עקב התפתחות הטכנולוגיה.

      שאלת המפתח בשיר - "איך אדע ועודני ילד?" - כבר לא רלוונטית היום כי יש גוגל, אבל דווקא בגלל זה הוא עדיין לוחץ חזק מאוד על בלוטת הנוסטלגיה. "בוא נגיד שמי שזוכר שנחנו ביצענו את השיר הזה במקור ולא הראל סקעת (שעשה לזה קאבר פופולארי, ר"ב) עדיין מחמיא לי עליו", אומר קיקי רוטשטיין מהכל עובר חביבי, "שמע, השקענו בזה הרבה. אל תשכח שהכל היה אז בלייב, הופעות אמיתיות, בלי פלייבקים בכלל. מצד שני, אני חושב שהשיר הצליח וזכה במקום הראשון גם בזכות ליאור אלבו - הילד ששר אותו אחרינו - כי הוא באמת נתן שם ביצוע מדהים. היום, אם אתה שואל אותי, שיר כזה לא היה מגיע לפסטיגל. נסענו מאז למקום אחר לגמרי: השפה אחרת, התמימות אחרת, הנאיביות איננה. נהוג להגיד שפעם היה יותר טוב, זו כבר קלישאה, אבל זה נכון: השירים היו יותר טובים".

      4. "הסבון בכה מאוד", צביקה פיק, פסטיבל שירי הילדים מס' 12, 1981

      עד היום סבונים בכל רחבי הארץ לא בוכים יותר, מברשות שיניים לא מתייפחות עוד שבעתיים וגם לא אומרות למשחה לא לבכות כי הן לא בוכות. גם הברזים כבר לא כעסנים כמו אז, לפני ששירו של כוכב הילדים היפיוף צביקה פיק בא ושכנע גם את המג'ויפים שבילדי הארץ להיכנס למקלחת, להסתבן ולחפוף טוב-טוב, כדי שיום אחד, אולי, יהיה להם שיער כמו של צביקה פיק.

      אוקיי, רגע של רצינות: הטקסט של הפזמון באמת נפלא. מצמרר אפילו.

      5. "חורף", גידי גוב, פסטיבל שירי הילדים מס' 13, 1982

      זה בדיוק מה שהזקנים מדברים עליו כשהם מדברים על האיכות המוזיקלית שהייתה פעם בפסטיבל הילדים - וכעת מתברר שהמורכבות המלודית וההרמונית שלו הציקה למנהלים האמנותיים של הפסטיבל גם אז. "רק אחרי שגידי גוב, שגם הנחה את הפסטיבל לצד תיקי דיין, אמר שהוא לא מוכן להנחות אותו אם השיר ייפסל, החליטו להשאיר אותו", מספר המוזיקאי אבנר קנר, שכתב והלחין לגוב את השיר הזה (שזכה במקום המקום שלישי), כמו גם את "תנו לגדול בשקט" הנפלא והנצחי, שמשום מה הגיע רק למקום ה-11 בפסטיבל שירי הילדים מס' 12.

      "'חורף' הוא אולי באמת שיר טיפה מורכב, אבל עובדה שהוא שרד עד היום. גם הוא וגם 'תנו לגדול בשקט'. זה לא אומר שהשירים של אז היו יותר טובים, כמובן. ברוב המקרים זה היה בדיוק אותו זבל שכותבים היום, ולכן רק מעט מאוד שרדו את מבחן הזמן. יש איזו תפיסה ששיר לילדים חייב להיות פשוט וקליט - והתפיסה הזאת לא חדשה, היא הייתה קיימת גם אז, אבל אני, באופן אישי, לא ממש מסכים איתה".

      6. "הדרך אל הכפר", רבקה זוהר, פסטיגל 1985

      גם השיר היפה והעצוב הזה, שזכה במקום הראשון בתחרות, וגם "חלקת אלוהים", השיר שהביא לרבקה זוהר מקום ראשון גם בפסטיגל של השנה העוקבת, הם לא ממש שירי ילדים. נדמה שהם היוו מעין עלי תאנה של איכות נוכח הנושאים הלא ממש עמוקים שנבחרו לפסטיגלים ההם - "רובוטים" ו"רדיו ופרסומות".

      את הזכייה של "הדרך אל הכפר" אפשר אולי לשייך להתכתבות הסמויה של הטקסט שלו עם הנקודה שבה רבקה זוהר פגשה אותו בחייה: "הדרך אל הכפר", אליה זוהר זוהר מבקשת "לשוב בחזרה", סימלה אולי את שיבתה אל דרך המוטב אחרי תקופה ארוכה שבה הייתה מכורה לסמים (האמרגנים מיקי פלד וגברי מזור שכנעו אותה לחזור לארץ מניו יורק ולהשתתף בפסטיגל). את הקישור הנ"ל עשו, כמובן, רק ההורים של הילדים, אבל הפסטיגל היה אז, כאמור, דרך מצוינת להגיע לרדיו שלהם - מה שגרם למפיקיו לשכוח בשלב מסוים שמדובר בתחרות זמר לילדים.

      7. "פלאש גורדון", עפרה חזה, שירוויזיון מס' 1, 1979

      כשפצצת דיסקו מושלמת עם אפקטים של יריות לייזר וסי פארט עם הנעימה של "מלחמת הכוכבים", פוגשים את הזמרת הישראלית הטובה ביותר אי פעם, התוצאה לא יכולה להיות פחות מקלאסיקה על זמנית. שיר אדיר שכתב והלחין בצלאל אלוני, שללא ספק עומד בפני עצמו, גם בלי קשר לסדרת האנימציה שכל הילדים ראו אז בטלוויזיה.

      8. "אמת או חובה", ריקי גל, פסטיבל שירי הילדים מס' 10, 1979

      סובבתי את הבקבוק והוא נעצר על ריקי גל, מלכת פסטיבלי הילדים לדורותיהם.

      "טוב, אז האמת, כמו שאני זוכרת אותה, היא שבגלל שהייתה לתחרות הזאת משקל רב במילייה של המפיקים, נוצרו שם אינטרסים מאוד חזקים של כל מיני גורמים, הלכו שם הרבה קומבינות - ובוא נגיד שלא הכל שם היה לגמרי נקי. אנשים השתמשו בכל מיני דרכים כדי לגרום לזה שהאמנים שלהם יזכו במקום ראשון. 'אמת או חובה' הגיע למקום השני, אבל לא בגלל הסיבות האלה. פשוט בגלל שאי אפשר לעמוד בפני מנגינה חזקה כמו זאת (של קובי אשרת, רב"פ). אגב, שמעתי לאורך השנים כל מיני טענות על כך שהשיר הזה לא ממש פוליטקלי קורקט ושאולי הוא לא היה עובר היום, אבל אני לא מבינה אותן. זה בסך הכל שיר על חטאים קטנים של ילדים, משחקי אהבה כאלה, דברים שהם חלק טבעי מההתבגרות".

      9. "אין לי כסף", גידי גוב, פסטיבל שירי הילדים מס' 15, 1984

      בשנת 1984, שיעור האינפלציה בישראל זינק ל-445 אחוז, אנשים איבדו המון כסף, ילדים רבים ראו את הוריהם במצבים קשים - ואהוד מנור החליט לכתוב לגידי גוב שיר על זה, אחרי שקיבל מנגינה מאריאל זילבר. "אין לי כסף" הוא במידה רבה ה"מחכים למשיח" של הילדים - שיר "חשוב" שמסמל תקופה - אבל מבחינתו של זילבר העבודה עליו הייתה בעיקר פאן.

      "עזוב, אני לא מבין בדברים האלה", הוא צוחק, "זה פשוט שיר נחמד לילדים שאהוד מנור כתב כמו שהוא תמיד כותב: מאוד מחובר לעולם שסביבו, מאוד מעודכן. אני הבאתי לו את המנגינה והוא חיבר לזה מלים. הנושא אולי קצת כבד, אבל אתה יודע נו, ילדים זה תמיד שמח ופסטיבלים זה גם תמיד שמח. הכל שם זה בכיף, לא ברצינות. השתתפתי בפסטיבלי ילדים גם כמבצע - למשל, עם השיר 'שן דובי שן' - והחוויה זכורה לי בתור משהו קצת מלחיץ ומעייף, אבל נחמד. תגיד, זה עדיין הולך? לא ראיתי את זה כבר 20 שנה".

      10. "יד ביד ולב אל לב", כולם ביחד, הפסטיגל לדורותיו

      שיר סיום קיטשי ומקסים שעשה לי, כילד, עור ברווז בכל פסטיגל מחדש. בינינו - אבל באמת, שיישאר בינינו - הוא עדיין עושה.