"יופי נסתר", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, מציג נבחרת של כוכבים וכוכבות: וויל סמית, הלן מירן, קייט ווינסלט, קירה נייטלי ואדוארד נורטון. אלה חולקים יחדיו כמות אסטרונומית של 18 מועמדוית לאוסקר, ושתי זכיות בפרס. על פניו זה אמור להספיק כדי ליצור דרמה איכותית שתקטוף פסלונים ותביא את ההמונים לאולמות, אך הסרט דווקא התרסק בקופות ונשחט בידי התקשורת. כך, למשל, פיטר ברדשאו, המבקר המאוזן והמנומס של הגרדיאן, איבד מולו את העשתונות וכתב "זה הצ'רנוביל של הרגשנות הרעילה. צרחתי מכאבים כמו דב קוטב שנדבקה לו הלשון לקרח".
ככה זה: הביקורת, בטח בימינו, רגישה לתסריטים שמותחים עד הקצה את גבולות הסבירות העלילתית, הטעם הטוב והקיטש, והתסריטאי אלן לוב והבמאי דיוויד פרנקל עושים זאת בסרט ביד כה גסה, שגם אם לורנס אוליבייה היה משחק בו זה לא היה מושיע אותו מפני המקטגרים.
קראו את תקציר העלילה, ובאמת תתחילו לזעוק מכאבים כמו דובי קוטב מיוסרים. וויל סמית מגלם כאן מנהל משרד פרסום ניו יורקי, שנפל למרה שחורה לאחר מות ילדתו. הוא מפסיק לתפקד מקצועית, ותחת זאת מתחיל לשלוח מכתבים ל"אהבה", "הזמן" ו"המוות", בלי כמובן לצפות שיענו לו. אך אז, בנסיבות שכמובן לא נחשוף כאן במלואן, קורה דבר פלאי: פתאום, בערב חג המולד, הם עונים לו, וייצוגים מוחשים שלהם מתחילים לבקר אותו, לשוחח איתו ולחלוק עמו פניני חוכמה.
המוות, לדוגמה, הוא גברת בריטית ישישה שנראית ונשמעת בדיוק כמו הלן מירן, והאהבה עוטה את פרצופה וקולה של קירה נייטלי. האם במפגשים עמן חווה הגיבור התגלות, שמא מדובר בעוד הידרדרות במצבו הנפשי ואולי הכל בעצם בכלל תכסיס?
דבר אחד בטוח: מכאן והלאה, מתפתח התסריט כמו שורת פתקיות מעוגיות מזל סיניות שחוברו להן יחדיו. חוץ מ"לא יהיה כלום כי אין כלום", תמצאו כאן כל חוכמת חיים אפשרית, כולל אמירות מהפכניות ומעמיקות מהסוג של "האהבה נמצאת בכל מקום" ו"הזמן אינו אלא אשליה". בסופו של דבר, כמובן, מגיע גם המשפט בשמו נקרא הסרט "עלינו לחפש את היופי הנסתר", אמירה נדושה כשם שהיא נבובה, שלבסס עליה תסריט זה כמו לבנות גשר מקלקר.
לא פלא, אם כך, שהתוצאה הולכת ונהיית יותר מעושה ומופרכת מרגע לרגע. השחקנים והשחקניות, טובים כולם, לא יכולים לעשות שום דבר בנידון, ו"יופי נסתר" לא משכיל לעורר הזדהות, עניין או רגש, אלא רק מעלה שאלה גדולה אחת: כיצד זה שמיטב הכוכבים והכוכבות ניאותו להשתתף בו?
ובכל זאת, למרות כל ההסתייגויות ואף שהצפייה בו אינה מהנה או מומלצת, הביקורות על הסרט מרושעות יתר על המידה לטעמי, וקצת חסרות פרופורציה. הוא לא מוצלח, בלשון המעטה, אך חייבים לומר שני דברים לזכותו.
קודם כל, לבו רחב ובמקום הנכון, ויש לו נשמה יפה. הביצוע שלו כושל, אך אי אפשר לקחת ממנו את האנושיות ואת הכוונות הטובות. בהשאלה, ניתן לומר כי "יופי נסתר" הוא כמו קרוב משפחה או חבר שמנסים לנחם אתכם לאחר פרידה או משבר אישי דומה כלשהו, אך עושים כן באמצעות אמירות שלא באמת עוזרות כמו "יש עוד דגים בים" או "בסוריה המצב גרוע יותר". הם לא מועילים לכם בכלום, אבל חייבים להעריך אותם על עצם המאמץ.
הנקודה השנייה מהותית יותר. בימים בהם המסכים נשלטים בעיקר בידי סרטים על גיבורי על וחיות מדברות, "יופי נסתר" מעז להציע משהו אחר וקלאסי הרבה יותר. הוא מתבסס אך ורק על כלים אמנותיים בסיסיים מהסוג של מלאכת הסיפור ושחקנים בשר ודם, ומבקש לבזוק קצת קסם מעל חייהם האפורים של הצופים, בלי קמצוץ של אפקטים, בדיחות פוסט-מודרניות או אלמנטים קומיקסיים, ממש כאילו היה מעשייה קולנועית משנות השלושים או פרק של "אזור הדמדומים" משנות השישים, למשל.
נחמד שמישהו עוד מנסה לעשות דברים כאלה, ואף שיוצרי הסרט לא יזכו בפסלונים או בעיטורים של איגודי המבקרים, לפחות הם יכולים להסתכל בעצמם במראה. יופי, גלוי או נסתר, אין כאן, אבל גם לא כיעור.
