בשנות ה-30 מנתה אוסטרליה, המדינה השישית בגודלה בעולם, כשבעה מיליון בני אדם. אם יצאת מחוץ לערים הגדולות היה יותר מסביר שתיתקע באיזשהו חור שכוח אל ונטול תנועה אליו וממנו. כאדם צעיר שעדיין לא ידע לאן יובילו אותו חייו, פטריק וייט הגיע לאחד המקומות הללו בהרי השלג של ניו סאות' ווילס. זה היה אחד מאותם מקומות שבהם מתבססות קהילות סגורות, יציבות ומשועממות. הוא עבד שם כעוזר חוואי, והחוויה הובילה אותו לכתוב ב-1939 את הרומן הראשון שלו "עמק האושר", שהוציא אותו לדרך ארוכה שהגיעה עד פרס נובל ובהכרה בו כאחד מגדולי הסופרים של המדינה מדאון אנדר.
הפי ואלי היא עיירה בדיונית בניו סאות' ווילס באוסטרליה. לאנשים שם אין כל כך בשביל מה לקום בבוקר ועבור מה ללכת לישון בלילה. הכול חדגוני ותקוע, נדמה שהזמן עצר מלכת. היציאה אינה אופציה. גם במקום כזה יש מעמדות משפחות עשירות ומכובדות יותר ופחות, כשהמכנה המשותף לכולם, מלבד השעמום, הוא ההתנשאות והסלידה ממשפחת קוונג, בניהם של מהגרים סינים שהשתקעו וחשים על בשרם את הניכור כמעט מכל יושבי העיירה.
הרומן הזה נגנז על ידי וייט לאחר צאת המהדורה הראשונה. הוא טען כי חשש מתביעת דיבה מצד בני משפחת ין, שהייתה קיימת במקום מושבו. מאחר שנתן למשפחת קוונג את השמות הפרטיים של אנשי ין, הייתה לו סיבה טובה לחשוש. "עשיתי את זה בלי לשים לב", אמר לביוגרף שלו דיוויד מאר, "היות שהתנהגותן של הדמויות בספר די דומה לזו של בני המשפחה הממשית, עלולה לקום שערורייה אם צאצאיהן יבחינו בכך". רק ב-2012, 100 שנים לאחר הולדתו ו-22 שנים לאחר מותו, פורסם הספר שוב באוסטרליה. חשש מתביעת דיבה כבר לא היה קיים.
אבל האם זו הייתה הסיבה? לכל סיפור טוב יש יותר מגרסה אחת. על פי סברה אחרת, וייט, שגילה יחס חומל לבני קוונג, פשוט התבייש ביצירת הביכורים שלו, בין אם משום שכתב בצורה אישית מדי, או שלטעמו הרומן לא היה מספיק טוב. גם כאן הייתה לו סיבה טובה. רוב היוצרים הגדולים החלו את דרכם במקום נמוך והתפתחו. למרבה הצער, וייט, שחיבר לא פחות מ-27 רומנים, גילה ב"עמק האושר" בוסריות רבה. הסטטיות של הדמויות והנופים מורגשת היטב, ובאירוניה אפשר לציין כי עמד במשימה ותיאר שעמום באופן המוחשי ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
את האהבה למילים ומיומנות הכתיבה המדהימה שלו אין לקחת מווייט. גם סביר שמתרגמים רבים היו נופלים במלאכתם, ולכן "הוזעק" למשימה אברהם יבין הוותיק, שבמקרה או שלא תרגם גם את ספריו של ג'יימס ג'ויס, אליהם מושווית כתיבתו של וייט (במיוחד "יורדי המרכבה" שכתב ב-1961). יבין עשה את המלאכה גם במקרה הזה באופן מושלם ברמה הטקסטואלית. הכישרון של וייט מורגש היטב , ניכר כי כל מילה נכתבה לאחר מחשבה מרובה. הצרה היא שבמקרה הזה גודש המילים הכביד על העלילה במקום לרומם אותה. התיאורים הצפופים סגרו את האפשרות לדיאלוגים מאווררים והקריאה, לפחות לטעמי, כמעט בלתי אפשרית.
ממרומי הקריירה המפוארת של וייט לא נעים או פופולרי להצביע על הרומן הזה ולהכריז עליו כמסורבל ומשמים, להודות שלפני שהמלך היה מלך הוא היה קצת עירום. מסיבה זו, אפשר לנחש כי לפחות חלק מהביקורות שנכתבו באנגליה ובאוסטרליה על "עמק האושר" בארבע השנים האחרונות משתפכות ומהללות. חוות דעתה של הסופרת והמבקרת הבריטית לאונורה איילס נכתבה זמן קצר לאחר יציאת הספר. "הרומן הראשון של מר וייט הוא שיעור בשעמום", כתבה, "למרות חוסר הבהירות, אנו מקבלים תמונה צלולה של הדמויות. הספר מדכא עד לרמות כמעט בלתי נסבלות". תיאור זה נשמע כמו הקרוב ביותר לאמת, עם הסתייגות אחת: הספר הזה לא ממש מצליח לדכא, פשוט משום שהוא לא מאוד מצליח לעניין.
"עמק האושר", הוצאת עם עובד, 390 עמודים / תרגום: אברהם יבין