דיכוי כפול עומד במרכז שניים מן הסרטים הבולטים השנה. זה הסיפור של "אור ירח", הסנסציה הגדולה של הקולנוע האמריקאי בחודשים האחרונים, העוסקת בצעיר שמקופח פעמיים: גם בשל היותו הומו וגם בשל היותו שחור; וזה גם, כפי שאפשר להבין כבר משמו, הנושא של "לא פה, לא שם", שעלה כאן לאקרנים אמש (חמישי). מדובר בסרט הביכורים של מייסלון חמוד, העוקבת בו אחר שלוש פלסטיניות החיות בתל אביב. בחברה היהודית, הן מקוטלגות כ"ערביות" ובזו הערבית כ"נשים", כך שבשום מקום לא מקבלים אותן באמת.
לאור הנהוג בקולנוע הישראלי, אפשר היה לצפות כי חמוד תתמקד בשאלת מקומם של הפלסטינים/ות בחברה היהודית. גם זה קורה כמובן וכבר בשלב מוקדם: למשל, בסצנה בה אחת הגיבורות מתפטרת מעבודתה במסעדה תל אביבית טרנדית כיוון שמנהל המשמרת, שמאלן צעצוע, מצווה עליה לא לדבר יותר בערבית עם עובדי המטבח. עם זאת, העניין הלאומי בסופו של דבר משני כאן יחסית לסוגיה המגדרית. ככל ש"לא פה לא שם" מתקדם, הוא מתגלה כאחד הסרטים הכי נשיים ופמיניסטיים שנעשו בארץ, ולא רק מבין אלה המתרחשים בקהילה הערבית, אלא בכלל.
רבים אולי יתפתו לבחון את הסרט דרך המשקפיים הרגילים של "הסכסוך". ואמנם, הוא נוגע גם בזאת. ואכן, הוא יוצא דופן בתעשייה הישראלית כיוון שאין בו כמעט דמויות יהודיות או דיאלוגים בעברית. אך מה שעוד יותר מיוחד, ונדיר לא רק יחסית לתוצר מקומי אלא גם בקנה מידה עולמי, זה שאין פה ולו סצנה אחת בה שני גברים מדברים אחד עם השני.
באופן חריג למה שהורגלנו אליו בתרבות הפופולרית, בכל דיאלוג כאן יש לפחות דמות נשית אחת, ובדרך כלל אלה נשים שמדברות זו עם זו, ולרוב על נושא שאינו קשור במין הגברי. זה לא אומר ש"לא פה לא שם" אינו סרט פוליטי, אלא פשוט שיש בו פוליטיקה מסוג אחר: פוליטיקה של המגדר.
שלוש הגיבורות חולקות דירה תל אביבית אחת, אך גם משהו מהותי יותר: את מעמדן כמנודות. האחת נודתה בידי בני הזוג שלה, שאינם מסוגלים לעבור לשלב המכריע במערכת היחסים ולהציג אותה בפני הוריהם, מפני שהיא ליברלית ועצמאית מדי; השנייה, בידי משפחתה עצמה, שלא רואה בעין יפה את נטיותה המיניות; והשלישית בידי מישהו קרוב אליה אף יותר, ארוסה העריץ. בצר להן, כל מה שנותר לעשות מול החברה הטוטליטרית והפטריארכלית הוא לקום ולעמוד אחת בשביל השנייה, באחווה נשית המגיעה לשיאה ברגע השיא של הסרט. כי כמו שאומר השיר המפורסם, "Sisters Are Doin' It for Themselves".
מן הבחינה הזו, אף שמן הסתם קל ואוטומטי יותר להשוות את הדרמה הזו למיטב סרטי הסכסוך הישראלים, היא מזכירה יותר דווקא משהו אחר לגמרי את הקולנוע של פדרו אלמודובר. לגיבורות כאן קוראים לילא, סלמה ונור, אבל באותה מידה הן היו יכולות להיות חולייטה, ביאטריס ואנטיה. אמנם, קשה להעלים עין ואוזן מכך שעומד לפנינו תוצר ישראלי בו כמעט כל הדיאלוגים בערבית, אך בסופו של דבר הדמויות פה מדברות בשפה אוניברסלית. אפשר גם היה לקרוא לסרט "פה, שם ובכל מקום".
אך למרות האוניברסליות שלו, בכל זאת מצליח הסרט גם לתת תחושה מדויקת של מקום וזמן. לא רק ש"לא פה, לא שם" מעניק לנו הצצה קולנועית ראשונה לעולמן של הפלסטיניות בתל אביב, אלא שבניגוד למקרים דומים רבים אחרים, נקודת המבט כאן אינה של קולנוען אנתרופולוג שהגיע כאורח לרגע, כי אם מבט מבפנים.
בהפניית המבט הזו, מנתצת חמוד שלל דעות קדומות שיש אולי לגבי החברה הזו, ומציגה סגנון חיים שאינו שונה במיוחד מן המתואר ב"אנשים שהם לא אני", סרט תל אביבי נוסף שיצא לאחרונה ובו הגיבורה יהודית. כמו שם, גם ב"לא פה לא שם" אורח החיים מורכב מן התמהיל הקבוע של דירות שכורות, דייטים, ג'וינטים ומסיבות מרפסת.
באופן לא מתלהם אך בכל זאת חד וברור, מיטיבה חמוד לתאר כיצד התושבים היהודים של העיר אינם חלק מכל ההתרחשויות הללו, אף שהן מן הסתם קורות לעתים במרפסת שמולם או בצדם. בסרטים על מיעוט החי בתוך רוב, יש בדרך כלל דמויות מחמד למיניהן. אך כאן, מלכתחילה המטרה לא היתה ליצור עוד תשדיר שירות קולנועי לרב-תרבותיות שקרית, כך שהיוצרת נמנעת מלהוסיף את דמות "היהודי הטוב" ולהפריח בועות סבון של דו-קיום מזויף.
תחת זאת, היא מבכרת לתאר את החיים כאן כמו שהם, ועושה זאת בהצלחה. הסרט תוסס וכמעט מתפקע מרוב ניואנסים, תשומת לב לפרטים הקטנים, אפיונים מדויקים וצבע. מעבר לכתיבה ולבימוי, אחראים לכך גם אלמנטים נוספים: תצוגות המשחק של מונא חוה, סאנא ג'ממאליה ושאדן קנבורה בתפקידים הראשיים; הצילום של איתי גרוס; ומעל הכל, הפסקול המשובח, שעומד גם בפני עצמו, אך גם מוסיף ל"לא פה לא שם" קצב ומהדק בהרמוניה בין ההתרחשויות השונות.
חשוב מכך: לעתים קרובות בקולנוע העכשווי, האותנטיות הופכת לפולקלור, והתוצאה נהיית לא יותר מאשר מופע מציצנות לקהל זר ומחקר סוציולוגי. אך הפעם, המציאות המסוימת שבה חיות הגיבורות אינו אלא נקודת המוצא ממנה יוצאת היוצרת לדרך כדי להתמודד עם שאלות גדולות יותר. זה לא סרט על "איך זה להיות פלסטינית בתל אביב", אלא על "איך זה להיות אשה בעולם".
אך למרות כל השבחים הללו, ניכרת ב"לא פה לא שם" חולשה גדולה אחת. בגינה, הצפייה השנייה שלי בו היתה פחות מסעירה מן הראשונה, והכתרים שמדביקים לראשו מאז הקרנות הבכורה המוצלחות שלו בפסטיבלים של סן סבסטיאן, טורונטו וחיפה נראים לי לעתים קצת מוגזמים למדי.
הבעיה, בעיני, תסריטאית. כל היסודות כאן מקוריים, מעניינים ומוצלחים, עם אופי משלהם, אך מה ש"לא פה, לא שם" עושה איתם אינו כזה. לכן, מי שראה סרט מימיו, יוכל לנחש מה יקרה כאן בסופו של דבר וגם מה יעלה בגורלה של כל אחת מן הדמויות.
התסריט מקפיד לחבר את כל הקצוות, להשיב לכל דמות כגמולה ולספק התרה עלילתית מושלמת ועושה זו במקצוענות יתרה. מסרט שיש בו כזו מידה של חוצפה, עצמאות והתנתקות מתבניות, אפשר היה לצפות לקצת יותר מרדנות ושאר רוח גם במלאכת הסיפור.
אך גם אם אינה מושחזת עד הסוף, אין בכך כדי לבטל את ערכה של היצירה הזו. הסרט אינו זהה לשום דבר אחר שנעשה בארץ לפניו, ולכן הוא הכל חוץ מטריוויאלי. מייסלון חמוד מביאה בו לידי ביטוי את מה שהכי משוועים לו כאן: קול חדש, נטול זיוף וצביעות, מספיק חזק וצלול כדי להדהד למרחקים, להביא אליו צופים וצופות מכל הקצוות ובעיקר לגרום להם להסתכל אחרת על מה שמסביבם, ואולי כך גם להוליד עוד סרטים מסוגו. לאור כל זאת, ולמרות ההסתייגויות, מותר להכריז: "לא פה לא שם" הוא לא פחות מאשר אירוע קולנועי.
