פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא שווים ניקל: כל הסיבות שבגללן נכון לשנוא את ניקלבק

      הם מייצרים מוזיקה נטולת כל השראה, מגדלים דורות של דושבאגז ברחבי ארה"ב, מצליחים הרבה יותר מדי ביחס לכישרון שלהם ועוסקים יותר מדי בסקס מכדי שנאמין להם. לפעמים נראה שהשנאה לניקלבק עוברת את הגבול, ואז נזכרים למה זה ממש בסדר

      לא שווים ניקל: כל הסיבות שבגללן נכון לשנוא את ניקלבק

      בניגוד למה שנהוג לחשוב עליה ברחבי העולם הנאור, ניקלבק היא להקה מיוחדת - וממש לא (רק) במובן של "מפגרת". באמת. אין עוד להקות כמותה. אפילו היום, כשמשטרת המחשבות של העידן הווירטואלי אוסרת על בני אדם להיות הייטרים וגוזרת על פורעי החוק מוות בשיימינג, מותר - ואף רצוי - לשנוא, לתעב, את ניקלבק.

      האיבה שמופנית כלפי ההרכב הקנדי הוותיק הזה, שמלווה את חיינו כבר 22 שנים, חזקה ואימתנית יותר מהבוז לוואן דיירקשן, לג'סטין ביבר ולבית הבובות גם יחד. היא מושרשת בחברה עד כדי כך שלאיש אין זכות היום להעיד על עצמו שהוא חובב מוזיקה לפני שהבהיר, קבל עם ועדה, שהוא שונא את ניקלבק בדם - והסביר מדוע.

      נכון, לניקלבק יש עשרות מיליוני מעריצים ברחבי העולם, אבל הללו, כפי שטוענים "מובילי הדעה" ו"מביני העניין", אינם בני אדם. כלפי חוץ הם אולי נראים כמו כאלה וגם בפנים הם מאוד מזכירים אותנו, אבל במקום לב יש להם משאבת דם פשוטה, נטולת אפקטים רגשיים ורוחניים, ובמקום מוח יש להם אנטנה מקולקלת שקולטת רק את שידורי התעמולה של תעשיית הרוק המיינסטרימי, המקודדים כשירים של ניקלבק.

      ניקלבק 2006 (GettyImages)
      דושים, אילוסטרציה. חברי ניקלבק (צילום: GettyImages)

      למה דווקא ניקלבק? לכאורה, תעלומה. הרי יש המון להקות בעולם שנראות ונשמעות בדיוק כמותה. למה דווקא היא נחשבת לסטנדרט הבינלאומי של "גרוע"? במה היא חטאה שזה מגיע לה? תכף ננסה לברר את כל זה, אבל דבר אחד בטוח: בינואר 2017, אחרי 22 שנות שנאה יוקדת ומטרחנת, לשנוא את ניקלבק זה lame לפחות כמו לאהוב את ניקלבק - אם לא הרבה יותר.

      מכשול פסיכולוגי עצום ניצב בפני מי שמחזיק מעצמו מבין במוזיקה ורוצה - למרות כל הביקורות, הירידות, ההשמצות וההפלצות - לתת צ'אנס לניקלבק. כדי לעבור אותו ולהמשיך הלאה, אל חיים נטולי שנאה לניקלבק, אין ברירה אלא להישיר מבט אל המחסום הזה ולנסות להבין, קודם כל, ממה הוא בנוי. ליתר דיוק, מה בדיוק בניקלבק, או בעולם שסובב אותה, הופך אותה לשק החבטות הרשמי, המקובל על כולם, של תעשיית המוזיקה. הרי גם שונאי ניקלבק הגדולים ביותר יודו, אם יידרשו לאובייקטיביות מלאה, שיש בעולם כמה וכמה להקות גרועות ממנה. למה דווקא ניקלבק, למען השם? זו סתם להקה רגילה של סופט-גראנג' מסחרי. ובכן, עשר סיבות.

      ניקלבק (GettyImages)
      הרבה אנשים נראים ככה כשהם מאזינים למוזיקה שלהם (צילום: GettyImages)

      1. ההחתמה שלהם ב-Road Runner Records בשנת 1999

      עד שלייבל המטאל ההולנדי "רוד ראנר" החתים את ניקלבק הוא היה מקום של להקות רציניות ומכובדות (לפחות בין כתלי הז'אנר) כמו ספולטורה, אוביצ'יוארי, סליפנוט, דאת', דייסייד וטייפ או נגטיב התגאו לקרוא לו בית. תמרור האזהרה הראשון הוצב בפני אמני הלייבל בסתיו 1998, כשבחור בשם רון בורמן שעבד במחלקת ליהוק האמנים של החברה נסע, בהמלצת חבר, להופעה של ניקלבק בוונקובר שבקנדה (עירם של חברי הלהקה), התלהב מאוד וקבע שהשיר "Leader of Men", מתוך אלבומה השני, הוא להיט נפלא.

      זה היה אירוע אזוטרי שסימל מהלך גורף: עד אז לא הוחתמו ב"רוד ראנר" אמנים על בסיס יכולתם הפוטנציאלית שלהם לספק "להיטים". ההצטרפות של ניקלבק ל"רוד ראנר" - ובעיקר ערימות הדולרים שהלייבל שם על ההרכב הקנדי - גרמה ללהקות רבות לקום ולעזוב אותו בתסכול ובזעם. אמנם חלקן ממילא קפצו את הכריש הרבה קודם לכן, אבל עכשיו גם היה להן את מי להאשים בזה - והן האשימו.

      אפשר בהחלט להניח שהמעריצים של הרכבי המטאל שנזנחו לטובת ניקלבק הם שורש השנאה המדוברת. ניקלבק מסמלת עבורם - וכנראה שגם עבור מקביליהם חובבי הגראנג' - את הרע האבסולוטי, המובן מאליו, זה שפגע להם אנושות בחרדת הקודש. זה שחיסל בעד חופן דולרים את הקריירות של אלילי נעוריהם, תוך שהוא רומס, בסיוע של עבודת יחסי ציבור נמרצת, את שמם הטוב של הז'אנרים שעיצבו את אישיותם.

      הדיבור הזה על ניקלבק עבר במהרה מהחבר'ה של המטאל והגראנג' בארצות הברית לאלה של הפאנק והאינדי, ולמעשה כבר אז, בשלהי 1999 - שנתיים לפני שיצא להיט הענק הראשון של הלהקה "How You Remind Me" - ניקלבק נחשבה להרכב מכור, מסחרי, חסר שלדה, מריונטה של חברת תקליטים. זה אולי בסדר כשמדובר בפופ, אבל כשלהקת "רוק" "קשוחה" עושה את זה, אפשר להבין כל רוקר אמיתי שמרים גבה.

      2. הם לא מקוריים

      לסיבה הזאת, שנשמעת היטב בשירים המאוד דומים זה לזה של ניקלבק, אפילו יש גושפנקא מדעית. סאלי אנטוננן, סטודנטית ללימודי מטאל באוניברסיטת מזרח פינלנד (מתברר שיש שם דבר כזה), הייתה מעט אובססיבית לנושא והחליטה לגלות, אחת ולתמיד, מהו מקור השנאה של ניקלבק. לצורך העניין, היא ליקטה עשרות ביקורות קוטלות שנכתבו על הלהקה וניסתה למצוא מכנה משותף ביניהן במחקר מעמיק שפורסם באפריל אשתקד.

      מסקנתה החותכת: אנשים שונאים את ניקלבק בגלל שאין בה שום דבר מקורי, שעושה רושם שהיא עושה מוזיקה אך ורק בשביל כסף ושהעובדה שזה מה שאומרים עליה ברחוב לא מזיזה לה. הלהקה נתפשת, כדברי אחד המבקרים הפיניים שאנטוננן מצוטטת במחקרה, כמו "מישהו שצוחק כל הדרך אל הבנק".

      ואכן, קשה מאוד להאמין לצ'אד קרוגר, סולן הלהקה, שנראה באחת מתמונות היח"צ הידועות שלו כשהוא עושה למצלמה את סמל הקרניים באצבעותיו. הוא נראה הרבה יותר מדי מחויך, רחוץ, מסורק ומעומלן בשביל להיות עובד שטן. מצד שני, במובנים רבים הוא באמת אחד כזה, רק שהשטן הספציפי שהוא סוגד לו פחות שורף אנשים ויותר קונה אותם.

      סיפור בדקה התנצלות בפני ניקלבק (צילום מסך)
      לפעמים השטן קונה אנשים. צ'אד קרוגר (צילום מסך)

      3. הם אחראים למגיפת הדושבאגז הפוקדת את ארצות הברית מאז תחילת המאה ה-21

      בשנת 2008 העניק הגרדיאן הבריטי את התואר "הדושבאג של השנה" לצ'אד קרוגר, סולן ניקלבק. הנימוק: "הוא נהג שיכור, מלא בחשיבות עצמית, מפיץ ברבים את המוזיקה הגרועה ביותר אי פעם ובנוסף לכל זה גם יש לו שיער גרוע".

      העניין הוא שגם המעריצים של ניקלבק הם כאלה. אי אפשר להתעלם מהקשר האמיץ שבינם לבין קעקוע של אות סינית שמשמעה "אחי". ההערצה לניקלבק והקעקוע הזה הן תופעות אחיות שמביעות אמירה זהה: אני לא מבין כלום אבל אני בטוח שאני מבין הכל.

      סביר להניח שלחלק גדול מבין המעריצים של ניקלבק יש קעקוע של אות סינית, וכשמישהו מעז לומר להם שזה קצת נדוש הם לא ממש מבינים למה. ניקלבק - להקת רוק מצועצעת והמונית - אחראית במידה רבה לוויתור של האנשים האלה, המעריצים שלה, על זהות אינדיבידואלית מובחנת לטובת משהו כללי, חסר ייחוד, כמו קעקוע של אות סינית והמוזיקה של ניקלבק.

      4. הם הרבה יותר מדי מצליחים

      מאז אותו יום אפרורי בשנת 1995 שבו ניקלבק הוקמה ועד היום, מכרה הלהקה יותר מ-50 מיליון אלבומים ברחבי העולם - מה שמציב אותה במקום ה-11 ברשימת האמנים הנמכרים ביותר במהלך שנות האלפיים. מגזין בילבורד דירג אותה במקום הראשון במצעד הלהקות המצליחות ביותר בעשור הנוכחי. להיטה הגדול "How You Remind Me" כבש בזמנו את המקום הראשון במצעד האמריקאי והקנדי בו זמנית. אלבומה משנת 2005, "All The Right Reasons", הניב שלושה להיטי טופ טן במצעד הסינגלים האמריקאי -"Far Away", "Photograph" ו-"Rockstar". גם האלבומים הבאים שלה - "Dark Horse" ו-"Here and Now" כללו סינגלים שעשו עבודה טובה במצעדים.

      כל זה היה נסלח לניקלבק אם היא הייתה להקה טובה מאוד, או, לחילופין, גרועה מאוד: חובבי מוזיקה נוטים להעריך להקות טובות מאוד שזוכות להכרה ממסדית (כי מגיע להן) ולקבל בהבנה להקות גרועות מאוד שמקבלות אחת כזאת (כיוון שטעם ההמון, לדידם של אלה, גרוע מיסודו). כשלהקה בינונית, סתם להקה כמו ניקלבק, עושה כל כך הרבה רעש וכסף, הם מגיבים לזה במתקפת נגד כוללת.

      זו כנראה הסיבה שלצד ההישגים המרשימים, ניקלבק היא גם אלופת העולם בתארים שליליים. בשנת 2011, לדוגמה, בחר אתר ההיכרויות-על-בסיס-מוזיקה tastebuds.fm בניקלבק בתור הטרן-אוף המוזיקלי המובהק ביותר. בשנת 2013 בחרו קוראי הרולינג סטון את ניקלבק ללהקה השנייה הכי גרועה בעולם בשנות התשעים, אחרי קריד. עוד באותה שנה: עמוד פייסבוק בשם "פיקלבק", שהשווה את ניקלבק למלפפון חמוץ, צבר יותר לייקים מהעמוד הרשמי של ניקלבק. בקיצור, הרסן, במקרה של ניקלבק, משוחרר לגמרי.

      או, כפי שקבעה הביקורת המיתולוגית על הופעת הלהקה, שפורסמה במגזין קנדי (והסבירה מה שאפשר לעשות ב-45 דולרים קנדיים במקום ללכת להופעה של ניקלבק): "ב-45 דולר אפשר לרכוש קורס של מבוא לנגינה בגיטרה בווידאו, שבעזרתו ניתן להגיע לרמת הנגינה של חברי הלהקה בתוך פחות מחמש שעות". זו לא הגזמה, אגב. הרמה הטכנית שלהם באמת לא משהו, בלשון המעטה. היא אמנם לא נמוכה כמו זו המלודית (לגבי הטקסטים של הלהקה עוד קיים סוג של ויכוח. יש הטוענים שניתן לאתר בהם אמצעים אמנותיים), אבל עדיין, קל מאוד לנגן שירים של ניקבלק.

      5. הם קנדים

      כששואלים אמריקאי מה ההבדל בין ארצות הברית לקנדה, הוא מסביר שקנדה זה בערך אותו דבר כמו ארצות הברית, רק פחות טוב. ההנחה הזאת גורפת במיוחד ותופסת בעיקר בכל הנוגע לאמנויות. האמריקאים באמת ובתמים מאמינים שהם מוצלחים יותר מהקנדים, ושהכישרון של הקנדים מוגבל - מה שגורם להם, פעמים רבות, לבוז גדול כלפי אמני המדינה השכנה, ופעמים רבות הבוז הזה מוצדק לגמרי. ניקלבק היא דוגמה מצוינת לכך. גם אלאניס מוריסט, בריאן אדאמס ואבריל לאבין - אשתו לשעבר של צ'אד קרוגר, מלך הדושבאגז עלי אדמות - מדגימים את זה יופי.

      6. הם לא כיפיים

      בואו ניקח רגע לדוגמה להקה בינונית וסבירה אחרת שמזכירה מאוד ברוחה ובסגנונה את ניקלבק - הפו פייטרז. אמנם גם היא לא ניחנת בשיא המקוריות ובשיא התחכום וגם הסולן שלה (דייב גרוהל) הוא סוג של דוש, אבל היא לפחות לא "רצינית", "כבדה" ומלאת חשיבות עצמית כמו ניקלבק. את השירים של פו פייטרז, להבדיל מאלה של ניקלבק, אפשר להכיל בקטע של פאן, גם אם רמתם המוזיקלית לא מי יודע מה גבוהה. כלומר, במצבים מסוימים כיף להאזין להם, לנענע את הראש ולחייך - מה שאי אפשר לעשות עם החומרים הפסאודו-קשים והכאילו-רציניים של ניקלבק. אין בהם כל רוח שטות. הם רק מעיקים.

      7. הם אחראים לשיר "משהו בפה שלך"

      והשיר הזה הולך ככה: "את הרבה יותר קולית כשיש לך משהו בפה / כי את נראית הרבה יותר חמודה כשיש לך משהו בפה".

      8. כל השירים שלהם עוסקים בסקס, אלכוהול, סמים ומועדוני חשפנות

      אחרי שלושה-ארבעה אלבומים כאלה, זה מפסיק להיות אמין. באלבום השביעי זה כבר מעלה חשד כבד בנוגע לביצועים של צ'אד קרוגר במיטה. נשמע שיש לו תסביך די רציני שם. מסכן. בעצם, לא. מגיע לו.

      9. הם טחונים לעייפה

      בעיקר בתחנות הרדיו המיינסטרימיות בארצות הברית, אבל גם פה, בגלגלצ. אנשים שמשום מה עדיין שרים עם הרדיו את הפזמון של "How You Remind Me" חייבים להבין ולהפנים ש-2001 כבר 16 שנים לא כאן - וטוב שכך. אחרת לא תהיה ברירה אלא להרביץ להם.

      10. הם אפילו לא נראים טוב

      הם סתם אנשים רגילים שעושים מוזיקה רגילה. כשם שאין טעם להקשיב לניקלבק, אין גם סיבה להביט בהם. מה, בעצם, יש בהם, שאין בנו? נכון מאוד, שום דבר. וזה מעצבן בטירוף.