"אני לא מאמין באפוקליפסה - עד שהאפוקליפסה מתרחשת. אני לא חושב ששום דבר הוא סוף העולם עד שסוף העולם מגיע"
איזה הבדל יכולים לעשות כמה שבועות. תשעה כאלה חלפו מאז יום הבחירות בארה"ב, זה שלאחריו הכל נראה פתאום כמו הזיה מתסריט אורווליאני, והנה פתאום התהפכו היוצרות. ככל שמסע הפרידה של ברק אובמה מהבית הלבן הולך ומתקדם, דווקא הוא נראה כמו האנומליה שאינה עומדת בשורה אחת עם המציאות. מסביב יהום הסער: חשש מהתפוררות חברתית בארה"ב, נשיא מיועד שמסרב לקבל תדריכים ביטחוניים, מזרח תיכון עולה בלהבות - והוא בשלו. מתעקש לשמור על שלווה וכובד ראש, לשקול כל מילה, לדייק. הציטוט מראשית הכתבה נלקח מריאיון שערך עם דיוויד רמניק, עורך הניו יורקר, שבועיים בלבד אחרי הבחירות. מי שקיווה שהאיש הכי קול בעולם יאבד את זה סוף סוף כשבוגר ריאליטי שהתפאר בהטרדת נשים ושמקליד ציוצים בקצב של מכונת ירייה, יקבל גישה למאגר הגרעיני הגדול בעולם, נאלץ שוב להתבדות.
לאור כל אלה, נראה שהניסיונות של אילנה דיין להזיז את הסלע ממקומו נעשו כמעט אך ורק כדי לסמן וי. מצחיק לחשוב על אובמה עצמו צופה בשידור הריאיון שנדחק בין מהדורת החדשות לפרק הבא של "האח הגדול", כשבראשיתו ובאמצעו דיווחים מיוחדים מהבית, וכשלכל אורכו מסתובבת עין כחולה על צירה ומאותתת לכל המכורים שזרם הסם יוחדר מיד חזרה אל הווריד, ברגע שהאיש המוזר עם האוזניים הגדולות יסיים לברבר. הקלאסה האובמאית לא תאפשר לו לעולם להתבדח על חשבון ישראל בפומבי, אבל בין השורות, בתוך המשפטים השקולים והמדודים, הוא סימן גם בריאיון ל"עובדה" שהוא לא קונה את הצגת טירוף המערכות שלנו. הוא מודע למשחקים הפוליטיים הציניים, למיקום האלקטורט הישראלי, ליתרונות של משיכת הסטטוס קוו - רק אל תספרו לו שאין עם מי לדבר. התוצאה היא ריאיון שלא סיפק שום כותרת, שום אמירה נוקבת, שום סגירת חשבונות. רק עוד שיחה אחת עניינית ונטולת היסטריה עם אדם שמסרב להיכנע לקצב של העולם סביבו.
לזכותה של אילנה דיין ייאמר שהיא ניסתה מכל כיוון. תחילה הטיחה את הנקמה האישית בראש הממשלה (אותו ראש ממשלה שהיה מעורב עד צוואר בקמפיין נשיאותי לטובת המתחרה של אובמה, אותו אחד שהנחית עליו נאום בקונגרס בלי התראה) ואז את טיעון הבגידה האמריקאית באו"ם, היא ניסתה לבחון את עוצמת האהבה לישראל, הבנת חשיבותה של ירושלים. היא ציטטה אמירות מכוערות, הזכירה את החיבור בין ממשל ישראלי לבין נשיא שעדיין לא נכנס רשמית לתפקיד - וכלום. הקרחון מהוואי המשיך להתעקש על תשובות ארוכות, מפורטות, מנומקות, כאילו קורין גדעון לא עומדת להיכנס כל רגע להיפותרמיה בנווה אילן. לא, הוא לא חושב שלהגן על מדיניות ממשלה ישראלית שפוגעת, לתפיסתו, בסיכוי לשלום, היא עניין שחברים עושים. לא, הוא לא חושב שהצהרות על נכונות למשא ומתן לשלום מתיישבת עם גידול של 37 אחוז בהתנחלויות. לא, הוא לא עשה דבר שאף נשיא אמריקאי אחר לא עשה מאז 1978 (אז התגבשה מדיניות השטחים הכבושים). גם ב-10 הימים האחרונים שנותרו לו, הנודניק יתעקש להפגיש אותנו עם עובדות.
"בלדה לנאיבי" הייתה כותרת הטור המיוחד שכתבה דיין למאקו לקראת הריאיון. הדימוי הזה של האיש המנותק, החולמני, האידיאליסט, הנאיבי, הוא זה שייזכר מהתקופה של אובמה בבית הלבן. בצדו השלילי הוא ייזכר ככזה שלא זיהה תהליכי בערה מתחת לפני השטח, שהמעיט בערכן של סכנות, שסימן לכוחות רדיקליים שבבית הלבן לא מתכוונים לשלוח את המשחתות. אבל בניגוד מוחלט לאיש שאותו הוא מתעקש לכנות בתור "הנשיא המיועד", אובמה עונד את שגיאותיו על חזהו. הוא מודע למחירים של האמונה בטוב האנושי, בבחירה בדיבורים במקום בתותחים, בעיסוק בתהליכים שבהם קשה עד בלתי אפשרי לראות את קצה הדרך. וכשדיין מנסה להציק לו עם הנאיביות, הוא בוחר לספר לה שבלי חלומות ואמונה בטוב, האנושות לעולם לא הייתה מתקדמת. אותה אנושות שבחרה בברקזיט, אותה אנושות שמעלימה עין מטרגדיה אנושית בסוריה, אותה אנושות שהמליכה את דונלד טראמפ ומתה כבר לדעת מי הודח הערב - באנושות הזאת יש עדיין מישהו שמאמין.
העולם שמשאיר אחריו אובמה יהיה הרבה פחות נאיבי, סביר להניח, בשנים הקרובות. קולות הלאומנות והכוחנות בו גוברים, בעוד המתונים והחולמים נדחקים בעקביות אל הפינה. ובכל זאת, אם האיש שרבים כל כך בישראל כבר מייחלים ללכתו לא רואה את הסוף, אולי התמימות עדיין לא מתה.
