"אני בסך הכל יודעת שעבדתי ועבדתי כנראה נכון, כי עדיין ממשיכים להעסיק אותי, בלי שאין שום חוזה שמחייב להעסיק אותי" - אחרי עשרות שנות קריירה מעל כמה סוגים של מסכים וכמה סוגים של במות, בשבוע הבא תקבל רבקה מיכאלי בטקס חגיגי שיתקיים בהיכל התרבות בפתח תקווה את פרס מפעל החיים של אמ"י, איגוד אמני ישראל, יחד עם אמנים נוספים כמו חיים טופול, דבורה קידר, מרים גבריאלי ועוד. מבחינתנו, זו הזדמנות נהדרת להיזכר בקריירה מפוארת שבנתה בטלוויזיה, בתיאטרון, ברדיו ובקולנוע - קריירה שמעט מאוד שחקניות הצליחו להשיג.
כמי שהייתה בטלוויזיה שנים רבות, איזו פדיחה שקרתה לך בשידור חי את זוכרת במיוחד?
"אני זוכרת שפעם הייתי במתקפת שיעול איומה בתכנית 'לעקרת הבית', שהיום אף אחד לא היה קורא לתכנית כזאת 'עקרת הבית', היו קוראים לזה 'לייף סטייל' או 'בית', בלי עקרת", היא צוחקת. "על כל פנים, קיבלתי התקפת שיעול איומה. עכשיו מי שישב לפני היה קצר רואי, והוא מאוד התפעל מזה שאני לא שואלת את השאלות ונותנת לו לדבר איזה חמש דקות ברצף, ואמר שאני מראיינת יוצאת מן הכלל. פשוט לא יכולתי לדבר בכלל. זה אחד הדברים המצחיקים שקרו לי".
גם היום מיכאלי לא מוריד את הרגל מהגז. היא מככבת בסדרה "אלישע" בערוץ הילדים ("הדבר הכי משמח שקרה לי בשנים האחרונות"), מגישה תכנית ב-103FM וגם נמצאת בחזרות ל"סיפור אהבה בשלושה פרקים" ב"הבימה". "אני חושבת שהמגמות הן פחות חינוכיות ויותר בידוריות", היא אומרת על תחום הבידור לילדים - היום ואז. "אני בוגרת של 'הארץ שלנו', 'דבר לילדים'. המגמה הייתה גם חינוכית, לימודית, היום אי אפשר לומר שזה מה שקורה במרבית התכניות לילדים ולנוער. אבל הסדרה 'אלישע' היא פשוט משעשעת מאוד, טובה מאוד, ואוהבת גם את הילדים שצופים וגם את ההורים שצופים יחד איתם בסדרה, ואני מקבלת על זה את הריקושטים הכי נעימים שיכולתי לצפות להם".
כשמנסים להיכנס לתוך מפעל החיים הזה שמקבל עכשיו פרס, אי אפשר שלא להיזכר ולהזכיר את "ניקוי ראש", שבעשורים האחרונים בדרך כלל מוזכרת בתוספת המילה "המיתולוגית". תכנית הסאטירה החצופה של מוטי קירשנבאום ז"ל ששודרה בערוץ הראשון , בה כיכבה מיכאלי, ידעה לעצבן היטב את הפוליטיקאים של שנות ה-70' ולבסוף הורדה מהאוויר אחרי שתי עונות בלבד. לדברי מיכאלי, לא היה שום לחץ פוליטי שהוביל להפסקת התכנית: "הסיבה היא עייפות איומה של כולנו. פשוט לא היה כוח יותר".
כמי שעשתה סאטירה נוקבת בזמנו ב'ניקוי ראש', האם את חושבת שהיום מפחיד יותר לעשות סאטירה?
"אני לא יודעת אם 'מפחיד'. מפחיד אולי בגלל תגובה של קהל, שהיא הרבה יותר אלימה. פעם היו אומרים לך 'אתה לא מוצא חן בעיניי, אתה לא טוב בעיניי, אמרת דברים שאסור להגיד'. היום מייחלים למותך, מאיימים עליך. אבל אני לא יודעת, כל זמן שלא מפוצצים לי את המנוע אז זה בסדר", היא צוחקת. "התגובה היא מאוד מאוד אלימה היום. אבל אני לא חושבת שזה מרתיע מישהו".
אנחנו רואים את "גב האומה" סופגת ריקושטים מחברי כנסת וכך גם התכנית של אסף הראל. את חושבת שיכול להיות מצב שיורידו פה תכנית מהאוויר, או שאנחנו עוד לא שם?
"אני לא יודעת. אני מאוד מקווה שאתה לא צודק ושזה לא יקרה. אני מקווה שהם יהיו מספיק חכמים לא לעשות את זה. יכול להיות שזה עובר להם בראש, לשבור את הראי. אבל אני חושבת שזאת תהיה טעות גם מבחינתם. זה ככה צעד אחד יותר מדי, ובסופו של עניין הסוס מת. לא כדאי. לא כדאי, מכל בחינה. פשוט לא משתלם להם לעשות את זה". לדברי מיכאלי, הסאטירה בישראל אינה מוטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. "בכל סאטירה מי שחוטף זה השלטון. זה לא משנה, אם זה היה היום השמאל בשלטון הוא היה חוטף. זה לא שאי פעם הסאטירה התחנפה לשמאל".
אם אנחנו כבר מדברים על סאטירה ועל ניקוי ראש, על הערוץ הראשון, את בעצם היית בערוץ הזה שנים רבות. האם את עצובה על הסגירה המסתמנת שלו?
"תשמע, זה נעשה בדרך כל כך חלמאית, אבל עכשיו התאגיד צריך לקום. כי רוקנו את רשות השידור, פיזית אי אפשר לבוא לשם לאולפנים. האולפנים במצב איום". מיכאלי מקווה שהתאגיד אכן יקלוט את "אנשי רשות השידור הטובים". "וזה מה שצריך להיות, כי היו שם כוחות מצוינים מאז ומתמיד ברשות השידור, עם כל החוליים. והיו חוליים, בהחלט היו חוליים. אבל אני מאוד מקווה שהתאגיד יקום בסופו של עניין".
הזכרת את החוליים. האם התאגיד יחליף את הריקבון?
"ברור לי, ברור לי. אם הוא יהיה עצמאי. ולא כמו בשנים האחרונות, שרשות השידור איבדה את העצמאות שלה לגמרי, על ידי מינויים כאלה ואחרים ועל ידי שחיתויות שהעלימו מהן עין. אני חושבת שהדבר הזה לא יקרה עם האנשים החדשים, עם הניהול האחר. לי חבל מאוד על הערוץ הראשון ועל הרדיו. אני עדיין מכורה לערוץ הראשון, לרשת ב' ולקול המוזיקה. אני מתארת לעצמי שלא יעלו על הדעת להפסיק את המורשת הזאת, להפסיד את כל הארכיון הנפלא".
נעבור לפרשת אזריה. מה דעתך על היחס הציבורי של היום לפרשה, בהשוואה לזה שבפרשת קו 300?
"התקשורת הישראלית היא זו שהביאה לעולם בכלל את הידיעה על קו 300. זה בכלל היה מצונזר, אף אחד לא ידע על זה אילולא עיתון 'חדשות'. כלומר, התפקיד של התקשורת מאוד חשוב בנושא הזה". "חשוב שהיה תיעוד של הדבר הזה (סרטון הירי של אזריה שתועד על ידי מתנדב 'בצלם' - א"ח). בדיעבד, השופטת אמרה את הדברים הנכונים. לא אנחנו צריכים לשפוט. אני מאמינה כאן לבית המשפט, לבית הדין הצבאי, ששפט את המקרה לגופו, שמע את כל העדויות. אני חושבת שזה מה שצריך להיאמר".
"בעניין נושא החנינה, זה גם לשיקול דעת", הוסיפה. "אני בוודאי חסה על הכאב שמרגישים ההורים של אלאור אזריה, על מה שקורה לבן שלהם. כל ילד אם הוא שלך אתה מזדהה איתו, אכפת לך מה שקורה לו. אז בוודאי שאני לא יכולה לגנות אותם על ההזדהות המלאה שלהם עם אלאור, אבל אני לא יכולה לאבד את שיקול הדעת ביחס למעשה שנעשה ושהוא תועד בו". כאשר שאלנו האם הציבור הישראלי לדעתה הלך ימינה מאז בדרך שבה הגיב לפרשה, ענתה כי כלל לא מדובר בעניין פוליטי. "אני לא חושבת שזה עניין של שמאל וימין. זה עניין של חינוך, חוסר חינוך, ערכים, חוסר ערכים. זה לא שמאל וימין".
לצד הקומיקאית והמראיינת, שחזרה למסך שלנו גם בגרסה המחודשת של 'סיבה למסיבה' שעלתה לאוויר לפני כחודש וחצי, מיכאלי גם מאוד אוהבת מוזיקה. אגב, הטעם המוזיקלי שלה מעודכן וחדשני. "סטטיק ובן אל תבורי בעיניי מאוד חיוניים. יש בהם איזה משהו שהוא אמיתי. אני מאוד אוהבת גם את 'קפה שחור חזק'. הם היו אורחים שלי ב'סיבה למסיבה, וגם ראיתי שהם באמת מייצרים דבר עצמאי, יש להם אמירה. גם לסטטיק ובן אל יש אמירה".
"הטענה היחידה שלי, הרצינית שלי, נגד זמרים מזרחיים כל הזמן הבנות שלהם עוזבות אותם", היא צוחקת. "מבחינה מוזיקלית יש הישגים נהדרים, גם בעיבודים. בטקסטים - אם כי לא בכולם - יש איזו ירידה מסוימת, אבל תמיד פתאום בא מישהו שמפתיע אותך עם איזה שיר נפלא, שאתה מקנא שזה אצלו ולא אצלך".
זה בעצם העניין? שלדעתך הטקסטים שם יותר ירודים?
"לא בכל מקום, מדי פעם יוצא שיר נהדר. אבל הטענה הכוללת, כוללנית, זה רמת הטקסטים. וגם הנושאים. כל הזמן עוזבים אותם. הם מקוננים כל הזמן שעזבה אותם בחורה. כל הזמן 'היא עזבה אותי' ו'היא הלכה ממני', או שהוא שר לאמא שלו או שחברה שלו עזבה. או שאלו שירי חתונה כדי שינגנו אותם בחתונות. לכן זה לא בדיוק הדבר שאני מתחברת אליו. אבל בסך הכל אני חושבת שיש דברים מאוד יפים".
אם היית צריכה להגדיר את מפעל החיים הזה שמקבל עכשיו פרס.
"מדוע עשיתי את מה שעשיתי?"
כן.
"מפני שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר".