משתכנזת

טוב, דבר ראשון, שם כמו "אין כמו אלבמה", או אף גרוע מכך "סוויט הום אלבמה", ישר מדליק אצלי את נורית האוי ואבוי. אם היו עושים סרט בשם "אין כמו שכונת הארגזים", או אם נרחיק יותר - "הבית המתוק קריית מלאכי", גם אז היתה מהבהבת, אבל את אלו דווקא הייתי רואה בכיף. הרי מספיק רק לשמוע את השם כדי להבין שמדובר בעוד אחד מהסרטים שבאים להסביר איך במקום להיות צפונים מזויפים מוטב להיות ריל כמו אנשי הפריפריה.

הקטע בסרטים כאלו הוא שראית אחד, ראית את כולם, ואף גרוע מכך - כתבת על אחד, כתבת על כולם. קשה למצוא איזושהי זווית על הסרט שלא הופיעה כבר בכתבות קודמות על סרטים קודמים. אז יחסית לקומדיה רומנטית מתת-הז'אנר "בחזרה לשורשים", זה היה לא רע. אמנם עכשיו קשה לי להיזכר בבדיחה שהצחיקה אותי, אך אין לי ברירה אלא להודות ש"אין כמו אלבמה" הוא סרט משעשע למדי. לא שום דבר חדשני כמובן, אבל נחמד.

ריס וויתרספון ("חשיבותה של רצינות", "פלזנטוויל", "שטן על הזמן") מגלמת כאן את מלאני שברחה מהעיירה הדרומית בה נולדה והפכה למעצבת אופנה נחשבת בניו יורק. לי קצת קשה איתה בתפקיד הראשי. ב"לא רק בלונדינית" היא היתה חמודה ומצחיקה, אבל בסרטים אחרים סיווגתי אותה כשחקנית משנה סבירה שלא מתבלטת לכאן או לכאן. כמלאני היא נראית קצת אבודה, אם כי יש רגעים בהם היא מפתיעה לטובה. נראה לי שהיכולת שלה להחזיק סרט מוגבלת למדי, להוציא אולי את "לא רק בלונדינית 2", לו אני מחכה בכליון עיניים. ג'וש לוקאס (שכבר שיחק לצד וויתרספון ב"אמריקן פסיכו") הוא בסך הכל בסדר כחתיך הדרומי, על אף שהמחלה שלקה בה ב"נפלאות התבונה" - חיוך שובה לב כל 45 שניות - התפשטה, וכאן החיוך הנודניקי לא יורד לו לרגע מהפנים.

הליהוק המוצלח של הסרט הוא זה של קנדיס ברגן (מרפי בראון) כחותנתה העתידית של מלאני וראש עיריית ניו יורק. במבט נוסף לאחור נראה שברגן היתה אחראית לרוב הקטעים בסרט שהצחיקו אותי. עצם נוכחותה בסרט מספיקה בשביל לעשות מצב רוח טוב.

גם אחרי שעה וחצי אני לא בטוחה שהשתכנעתי. זאת אומרת, ייתכן מאוד שכשאטוס לארה"ב אעדיף בכל זאת לנחות בניו יורק, וגם לא סביר שאשכור לעצמי זוג משרתים כושים, אבל בכל זאת הזכירו לי שתמיד צריך ללכת בעקבות הלב.