כירבולית

דייויד גריי החל את הקריירה המוזיקלית שלו בתחילת שנות התשעים, אבל רק “White Ladder", אלבומו הרביעי, הביא לו את ההצלחה והמודעות הציבורית המיוחלות, וזה קרה בצורה פתלתלה למדי. מרכיבי הסיפור כוללים שתי הוצאות של האלבום, ב-1998 וב-2000, אהדה אירית גורפת ודייב מתיוס אחד. איך הכל מתחבר? ב-All Music Guide תמצאו את כל הפרטים כסדרם. מה שחשוב לענייננו זה שבזכות האלבום היה גריי לסוג של תקווה בריטית גדולה: יוצר-מבצע רגיש, משורר פולק-רוק, זמר נשמה; מי שגם מוזיקאים אנינים כרדיוהד וגם כוכבי טו סטפ מסחרי כדניאל בדינגפילד ינקבו בשמו בהערכה. במילים אחרות: קונצנזוס.

"ווייט לדר" הוא הבעיה הכי גדולה של “A New Day at Midnight", האלבום החדש של גריי, כי
הבסיס לקונצנזוס היה מנומק היטב: "ווייט לדר" הוא אלבום מושלם. מדובר באחד מאותם אלבומים שחוצים את ההעדפות המוזיקליות האדוקות ביותר; כזה שמלא ברגעים שמקמטים את הלב. לך תחזור על הישג כזה, וגריי באמת לא מצליח לחזור עליו.

"ניו דיי..." נפתח מצוין עם "Dead in the Water" (הסינגל הראשון שמושמע בימים אלה ברדיו) ונסגר מצוין עם "The Other Side", אבל הקטעים שביניהם לא אחידים. גרי עדיין ריכוזי מאוד – כותב ומלחין לבד, הוא ושותפו קלון מנגנים ברוב הכלים ואחראים להפקה – אך הפעם יש יותר משתתפים ואפילו זמר ליווי בשלושה שירים, ההפקה עדיין פשוטה ומדויקת ומקפידה לשלב בין מסך אלקטרוני עדין מאחור לכלים מקדימה, התזמור עשיר יותר והאווירה אינטימית פחות. אם ב"ווייט לדר" הצטייר גריי כטרובדור בודד עם גיטרה עליו ומכונת תופים מאחוריו, ב"ניו דיי..." נשמעת חוויית העשייה חברתית יותר. הקול של גריי הוא אותו קל מדהים: חם ופגיע ועוטף.

האלבום החדש לא מצליח לשחזר את העוצמה של קודמו, ובכל זאת מדובר באלבום שכדאי לאמץ. נכון שיש בו רגעים משמימים, אבל הוא כולל גם שירים שפורטים על נים וכאלה שהם פשוט נעימים. בסופו של דבר, כששומעים את גריי זועק “Real Love", אי אפשר לא לרצות להתכרבל איתו. חוץ מזה, הוא הגיס של האחים הארטנול מאורביטל, וזאת עוד סיבה מצוינת לפרגן לו.

“A New Day at Midnight", David Gray, הד ארצי