סטיבן קינג ניסח בשנים האחרונות מספר כללים לכתיבת סיפור. אחד מהם, ואולי החשוב מכולם, מתייחס לשורת הפתיחה. "היא צריכה להגיד לקורא: 'היי, אני פה ואתה רוצה לדעת יותר עלי", כתב קינג, שגם תקף לא אחת סופרים שכותבים כדי לשאת חן בעיני המו"ל ולא בעיני הקורא. לא בטוח שריקרדו סטרפאסה הארגנטינאי קרא את הכללים של קינג לפני שכתב את "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", אבל הוא בוודאי יישם אותם כהלכה. את הכלל הזה של שורת הפתיחה הוא יישם כבר בכותרת.
הרי כיצד אפשר שלא להסתקרן מטייטל כמו "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום"? מיהו אותו סיני ומדוע כל שעניין אותו רגע לפני שיחזיר נשמתו לבורא הוא לדעת מה קורה בעולם? לשם כך צריך להרחיק דווקא עד ארגנטינה, מולדתו של סטרפאסה, שזהו ספרו הראשון שתורגם לעברית. שם, בשכונת פלרמו בבואנוס איירס, נפגשים גבריאלה ובסואלדו לדייט מאוד לא סוער. רק אמש, במסיבה, גבריאלה היפהפייה הייתה שתויה, וכמו שקורה לא מעט לנשים ששתו קצת יותר מדי, היא רקדה עם בחור די דביל ואף נתנה לו את מספר הטלפון שלה. כך, יממה מאוחר יותר, היא מוצאת את עצמה חולקת שולחן עם סופר כושל ומנסה להעביר את הזמן בבדיחות על חשבונו. כשהדחקה הולכת רחוק מדי, גבריאלה כבר לא יכולה לעצור אותה.
אין שום תחכום ברומן הקצרצר הזה (116 עמודים בסך הכול). שתי דמויות, חוט עלילה רציף אחד ושפה ספרותית פשוטה ביותר. אז מה הופך אותו למקסים כל כך? בדיוק התכונות הללו. בימינו, כשהתחרות והשפע כל כך גדולים, יש לעתים תחושה שסופרים רוצים להרשים בעיקר את החוג המצומצם שאליו הם משתייכים. עבור הקורא הממוצע, החוויה עלולה להתגלות ככבדה, מסורבלת ולא כיפית. סטרפאסה שם דגש על העניין הזה של הכיף. ניכר עליו שנהנה לכתוב את הרומן הזה, וייב שעובר היטב גם לקורא. לעתים אף נראה שלסטרפאסה עצמו לא ממש ברור לאן יגיעו הדמויות שלו, כאילו שהחל לכתוב סיפור בלי לדעת עד להיכן תמשוך אותו המקלדת. כתוצאה הוא מגיש סיפור מעט ילדותי עם סיום מעט ילדותי וזה פשוט עובד לו.
בין שתי הדמויות המרכזיות שיצר, גבריאלה היא הבת המועדפת של סטרפאסה. יופיה וחוכמתה בולטים במיוחד לאור היותו של בסואלדו דביל חסר תקנה. המחבר מקפיד לציין שוב ושוב בהומור מזלזל את היותו סופר "שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם)" ומדגיש את הנאיביות הכואבת שלו. ולמרות זאת, באופן צפוי משהו, ככל שמתקדם הסיפור כך גדלה החמלה כלפי בסואלדו. הרי הוא הולך בעקבות הרומנטיקה והמשיכה, ומי מאיתנו, גברים שוטים ובורים, לא עשה שטויות מימיו כדי לזכות בלבה של מושא אהבתנו?
קל לאהוב ולהתחבר לסגנון של סטרפאסה, ולא משום שהוא פורץ דרך ששובר מוסכמות ספרותיות. נהפוך הוא, ההעדפה שלו היא לחזור לסגנון הגנרי של כתיבת סיפור, זה שהולך ונעלם - חוט עלילה פשוט אחד, רצוף בהומור קולח ועם סיום סגור. הוא לא שם על מוסכמות חברתיות ולא נזהר מהן. גבריאלה מותקפת פיזית ואף נאנסת על ידי שני אנשים שונים (רמז: בסואלדו אינו אחד מהם), אבל עבור סטרפאסה התקריות הללו הן רק חלק מהכרוניקה, הוא לא מתעכב על מהותן אפילו לרגע. כי בינינו, אם לו אין כוח לזה והוא לא מרגיש שזה יתרום דבר, מה לנו כי נלין?
דווקא משום שאינו לוקח את עצמו ברצינות, סטרפאסה מצליח לחבר את הקורא אל שתי הדמויות וליצור הזדהות. "הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום" הוא ספר קטן, תרתי משמע, שכמו מרק עוף מהביל, מצליח לעשות טוב על הלב ביום חורפי.
ריקרדו סטרפאסה, "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום" / הוצאת תשע נשמות, 116 עמודים / תרגום: סוניה ברשילון