אמנם הדת משחקת תפקיד מרכזי ביצירתם ובחייהם של קולנוענים אמריקאים רבים, אך במקרה של מרטין סקורסזה הדבר מובהק במיוחד. לפי עדותו, המנטור שלו בהתבגרותו בניו יורק היה הכומר של קהילתו, והוא שאף ללכת בצעדיו אבל נשר בשנה הראשונה של הסמינר לכמרים. אם היה עולה כיתה וממשיך במסלול, לא היינו זוכים לראות את "נהג מונית", "השור הזועם" ועוד כמה מאבני הדרך הקולנועיות שיצר.
אך גם אם סקורסזה לא הגשים את חלומו להיות כומר, הוא ניצל את משלח ידו כקולנוען כדי לחקור שאלות של אמונה. כך עשה גם בסרטו האחרון, "שתיקה", שעולה כאן מחר (חמישי), ובו הבמאי הכי קתולי בהוליווד עוקב אחר תלאותיהם הגשמיות והרוחניות של שני מיסיונרים ישועים ביפן של המאה ה-17.
לדבריו של הבמאי הוותיק, הוא עונה לעצמו בסרט זה על קושיות לגבי חיי הכמורה שהתחיל להתחבט בהן כבר לפני שישים שנה, כשהיה נער. בתווך, גם אם מעולם לא עסק באופן ישיר כל כך בדמותם של כמרים, עמד מאחורי שלל יצירות קולנועיות אחרות שהיו בהן אלמנטים נוצריים.
הבולטת בהן היא "הפיתוי האחרון של ישו" משלהי שנות השמונים, סרט שקצת נשכח מן הזיכרון הציבורי ועליית "שתיקה" היא הזדמנות להיזכר בו. חשוב לעשות זאת לא רק כדי לקבל תמונה פנורמית על מכלול עבודתו של סקורסזה, אלא גם כי נסיבות הדרתו מלמדות אותנו שיעור אקטואלי ורלוונטי ביותר.
בדומה ל"שתיקה", המבוסס על ספרו של שוסקו אנדו היפני, גם "הפיתוי האחרון" היה עיבוד דובר אנגלית לרומן של סופר לא-אמריקאי: ניקוס קזצנקיס היווני. נוסף לכך, בדיוק כמו סרטו הטרי, עליו עמל סקורסזה במשך כשני עשורים וחצי, גם אותו לקח זמן רב להרים. הבמאי רכש את הזכויות עוד בתחילת שנות השבעים ותיכנן לראשונה להוציא את ההפקה לדרך בראשית האייטיז. בשלב מסוים הכוונה הייתה לצלם אותה בזירות חייו האמיתיות של ישו, כלומר בישראל.
אך היוזמה נתקלה בקשיים: סקורסזה לא הצליח לגייס את הכסף כדי להביא אל הבד את הגרסה השנויה במחלוקת לחייו של ישו, שבין השאר מציגה אותו מתפתה לתאוות בשרים למיניהן ומתחבט בהרהורים להם אין כמובן כל זכר בכתבי הקודש. מפיקים הריחו צרות וברחו מן הפרויקט כמו מאש, כך שהוא המשיך להתעכב והבמאי נאלץ לפנות לעשיית סרטים אחרים שעניינו אותו פחות במהלך אמצע שנות השמונים, מן התקופות המוצלחות שלו.
אך היוצר לא אמר נואש, ובסופו של דבר הצליח להתניע את ההפקה בשלהי שנות השמונים, עם תקציב נמוך למדי, ווילם דפו בתפקיד הראשי ומרוקו כזירת הצילומים. בשל המגבלות הכספיות, נאלצו סקורסזה ושותפיו לאלתר, להתפשר ולמהר. בתום הסיוט ההפקתי הזה, הגיע "הפיתוי האחרון" לאקרנים, ואז התחיל הסיוט האמיתי.
כצפוי, פנאטים נוצריים לא קיבלו בזרים ובשושנים יצירה המתארת כיצד ישו שוכב עם מרים המגדלית, משוחח עם השטן ומתייסר בעוון שלל חטאים. האם אנג'ליקה, מייסדת הערוץ הקתולי הנפוץ בעולם, הצהירה כי "הסרט הזה מסוגל להרוס לחלוטין את הנשמות של הצופים" והפגנות ואיומים בחרמות החלו לשטוף את ארצות הברית. מאות אנשים צעדו למשרדי יוניברסל כדי למחות על הפצת חילול הקודש, האושיה האוונגליסטית ביל ברייט הציעה לאולפנים לרכוש את כל עותקיו ולשרוף אותם, וכמה רשתות בתי קולנוע נבהלו מן המהומה והחליטו להימנע מהקרנתו. המחאות הללו היו מן הבוטות בתולדות הוליווד, וכללו פרובוקציות מילוליות וגרפיות.
עם זאת, האירוע הדרמטי ביותר מסביב ל"פיתוי האחרון" התרחש דווקא בצרפת, שם הקרנתו הובילה לאחר התקריות החמורות בהיסטוריה של התרבות הקולנועית במדינה. בשלהי אוקטובר 1988, ארגון קתולי עם קשרים לימין הקיצוני הושפע אולי מדברי הגינוי של הארכיבישוף הפריזאי נגד הסרט, והצית אש ב-Espace Saint Michel, אולם במרכז עיר האורות הידוע (עד היום) בנכונותו להקרין יצירות קולנועיות מאתגרות. 13 מן הנוכחים נפגעו, כולל ארבעה שסבלו מכוויות קשות.
בכך הגיע לשיאו הטרור נגד הסרט במדינה, שכלל גם כתובות גרפיטי, השלכת פצצות סירחון והתקפה ישירה על צופים שהעזו לרכוש לו כרטיסים. אך לכל הפחות, הוא הופץ בצרפת. במדינות רבות אחרות, למשל טורקיה וארגנטינה, נאסר בזמנו על הקרנתו, ובישראל נדיר לראותו במרחב הציבורי עד היום.
אוהבים אצלנו ללעוג לחופש הביטוי של מדינות אחרות, בעיקר אם הן מוסלמיות, אך האמת שבארץ פסלה הצנזורה את "הפיתוי האחרון" והוא הופץ לבתי הקולנוע רק בהתערבות בית המשפט. זו הייתה אחת ההזדמנויות האחרות בהן אפשר היה לראותו באופן לא פרטי: ב-1995 שוב נדרשו הרשויות המשפטיות להתערב, והפעם כדי לדחות עתירה נגד שידורו הטלוויזיוני. בתגובה לכך התפרצו התפרעויות בחיפה ובנצרת והושחתו קופסאות חיבור לכבלים בחדרי המדרגות.
הערוצים למדו את הלקח ונמנעו משידור נוסף שלו. בכבלים התכוונו בכל זאת לעשות כן בתחילת העשור הקודם, אך חזרו בהם בעקבות כמה תלונות. מאז, "הפיתוי האחרון" לא הוקרן כאן בטלוויזיה או באף מסגרת רשמית אחרת, מלבד שתיים-שלוש הקרנות בודדות מתחת לראדר בסינמטקים, מה שמלמד כי בכל הקשור לחופש הביטוי הקולנועי, הלכנו כאן אחורה.
לכל התקריות הללו כמובן אין קשר לקולנוע, והן מותירות בצל את הסרט עצמו ומשכיחות את היותו יצירה מעניינת, בעיקר אם בוחנים את האופן בו היא מתכתבת עם "שתיקה" הטרי ומשלימה אותו. אך אי אפשר להתעלם מהן, בטח עכשיו, שכן מתקבלת מהן תזכורת חשובה.
בשנים האחרונות, בעיקר כמובן לאחר הפיגוע במערכת "שרלי הבדו", נוח היה לתקשורת בעולם המערבי לצייר תמונה כאילו הקיצוניות האיסלמית היא האיום היחיד על חופש היצירה. אך העובדה שעד היום חוששים להציג בישראל את "הפיתוי האחרון של ישו" (וגם את "הפסיון של ישו") מראות שהפנאטיות הנוצרית חזקה לא פחות. את זה מוכיחות גם הכוויות על גופם של קורבנות אותה שריפה בצרפת, כמו גם ההגבלות שהוטלו לאחרונה במדינה על הקרנות "אנטי-כרייסט" של לארס פון-טרייר בעקבות עתירות של ארגונים קתוליים.
צנזורה חיצונית ופנימית על אמנות בכלל וקולנוע בפרט היתה קיימת מאז ומעולם ובכל מקום, ובעידן הפוסט-אמת, הסכנה שלה חזקה מתמיד. עד כה, "שתיקה" עבר די בשתיקה, גם בשל הכישלון הקופתי והממסדי של הסרט בארצות הברית שקצת העלים אותו מתשומת הלב הציבורית, אבל מי יכול להבטיח שלא יקום מתישהו פנאט מאחד הצדדים ויכתוב נגדו גילוי דעת שיוביל למתקפה נגד יוצריו ומקריניו? כעשרים שנה לאחר צאת אותו סרט סנסציוני של סקורסזה, אנחנו רחוקים מן הצנזור האחרון של ישו.
