היהודי הכי מוזיקלי דרומית לגריניץ' וילג'

כשפול סיימון היה בן 16 הוא האמין שאלוהים חובש כיפה, שהארוחה הכי טובה שבן אדם יכול לבקש לעצמו היא פרצעל אצל צוקרמן, שברוקלין היא המקום שבו ירצה להשתקע לכשיינשא, ושלאשתו יקראו מאנדי, על שם מאנדי של בארי מאנילו. הוא ידע לנגן בגיטרה אקוסטית, אבל חשב אותה בטעות לגיטרת קצב. הוא האמין שלהקות א-קפלה הן להקות הליווי של השטן, וגם שהמזל הטוב זימן לו בדרכו את ארט גרפונקל, החבר הכי טוב שנייס ג'ואיש בוי פרום ברוקלין יכול לבקש לעצמו. פיליפ רות' עשה מהחומרים האלה שני פרסי פוליצר.

40 שנים מאוחר יותר, ופול סיימון בדיוק שב לדבר עם מר גרפונקל, אחרי סכסוך בן 27 שנים. הוא נפטר מהחלום להריץ קורס על מוזיקת מיעוטים בקולומביה והוא מסנן הודעות במשיבון כדי לא ליפול בטעות על שתי גרושותיו. בימים שריצ'רד תי ואל די מיולה ניגנו איתו, הוא היה מקפיץ אותם באמצע הלילה לבוא לאולפן שלו בבית ולעשות סמפלינג לגירסת מונו של "תו אמריקאי". הם היו מתייצבים אצלו ומנגנים עד שצוקרמן היה פותח את הבייגל. או אז פול היה מתיישב על הבר וכותב בצ'יק את הטקסטים ל"איחוד בין אם לבנה", "אוהבת אותי כמו סלע", בזמן שריצ'רד והכנופיה היו מתפוגגים כמו שומשום בין השיניים עם הקפה של הבוקר.

פול סיימון חזר למקורות. אולי כהשלמה, וריאציה על סגירת מעגל. הוא עדיין במיטבו רק כשהוא מנגן מלודיות של שישה אקורדים, חורז חריזה מלאה ולא מתיימר להיות יותר מהיהודי הכי מוזיקלי דרומית לגרינץ' וילג'. האחרון שלו, "את האחת", מדויק כמו גיאומטריה אוקלידית, אבל מחודד הרבה פחות. סיימון ציני פחות. מרושע הוא מעולם לא היה. הוא רך, כמעט קטיפתי, באופן שבו הוא מזמין אותך להתרפק על הסאונד הנקי, על ההפקה המפרגנת, אבל הלא מתלקקת. הוא לא התיימר אף פעם לכתוב שירה, אבל הוא יודע לכתוב פזמונים יותר טוב מכולם.

תקליט של פול סיימון הוא כמו פרק של "סיינפלד", רק בלי ההומור. זה יהודי, זה ענייני, זה סנטימנטלי במידה נסבלת. סיימון כבר עשה את שלו, הוא מחוץ למשחק. אולי בגלל זה הוא יכול להרשות לעצמו להביט לאחור, להתרחק מיומרה אינטלקטואלית ולעשות את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב בביזנס: לפרוט על הנשמה באצבעות שלא אכפת לך מה הן עשו ואיפה הן היו קודם.

סיימון נקי מחטאים. הוא ואנחנו יכולים למות בשקט. חבל רק שלא העפלנו אף פעם יחדיו אל פסגת ההר. זה היה יכול להיות משהו.