"אולפן שישי" (יום שישי, ערוץ 2) של אחרי שידור טקס ההשבעה של הנשיא דונלד טראמפ זה כמו החלק של הגדת פסח שקוראים אחרי האוכל. חלק מהאורחים פרשו ומי שנשאר נראה עייף, מואבס, משועמם. אחרי משדר של קצת יותר משעתיים שבו ניתחו את טקס השבעתו של הנשיא ה-45 של ארה"ב ונסערו מכל מילת פילוג שיצאה מפיו של הנשיא החדש שנשבע למחות מעל פני כדור הארץ את הטרור האיסלאמי כמו גם את טביעת אצבעו האידיאולוגית של ברק אובמה לאיש כמעט לא נותר כוח לעסוק באיזוטריה המקומית.
אבל כמו בליל הסדר, גם ב"אולפן שישי" משנסים מותניים ומכנסים את מי ששרד את השעתיים הקודמות לטובת המשך המהדורה. וכך, מה שהיא בדרך כלל המהדורה המרכזית של סוף השבוע והמנה העיקרית של תפריט האקטואליה של שבת הפך לסרח העודף של משדר ההשבעה.
הכתבה המרכזית באולפן שישי הייתה כתבה על ההתרחשויות הקשות באום אל-חיראן. מגיש המהדורה ובן הנגב דני קושמרו עמד לצד הבדואים המשקיפים על הדחפורים ההורסים את הבתים, וניסה להביא את הקולות המדברים על התסכול האותנטי של בני הפזורה. צוות אולפן שישי כמובן הגיע לשם כמה שעות אחרי ההתרחשות המרכזית, זו שקרתה לפנות בוקר, כאשר שוטר נדרס למוות על ידי תושב הכפר, במה שסווג כמעט מידית כפיגוע דריסה ובהמשך עלה ספק, שמא היה מדובר בתאונה. היה שם את כל מה שניתן לצפות מכתבה מהסוג הזה תצלומי אוויר של יישובי פחונים, תושבים הלומי צער וזעם, פוליטיקאים קטנים שמחרחרים ריב, ההשוואה המתבקשת לפינוי עמונה, ציטוטים של בן גוריון על הנגב ואפילו שוט של גמל.
חסרים היו שם שני דברים בעיקר: הראשון, הוא זווית. זו לא הייתה כתבת דיווח חדשותי, כי אם מה שמכונה "כתבת צבע". ניסיון להעביר תחושה של מקום וזמן והלך רוח של אנשים. בשביל לעשות את זה בהצלחה צריך לבחור זווית, לעמוד בקצה שלה ולנסות - ולו לזמן מוגבל - לחוות או לשקף את המציאות כפי שהיא מצטיירת מאותה נקודה. הכתבה של קושמרו הייתה שזורה בלא מעט ראיונות עם בדואים תושבי אום אל-חיראן והסביבה. הראיונות היו טובים וחזקים. גם בקריינות של קושמרו אפשר היה לחשוב מדי פעם שהוא אולי רוצה להגיד משהו. אבל העריכה הייתה תזזיתית, כאילו מישהו שם מפחד שיעלה קול או גוון ברורים מדי. והתוצאה יצאה קצת סתמית.
הדבר השני שהיה חסר הוא פרשנות. לאחר הכתבה הוקדשה כדקה (תזמנתי) לדיון בפאנל. ואני משתמשת במונח פאנל בחופשיות, משום שלא רק שהאולפן התרוקן משמעותית ביחס לתפוסה שהייתה בו קודם לכן בעת משדר ההשבעה, גם הדיון שהוקדש לאום אל-חיראן למעשה היה יותר דיווח של גיא פלג לקושמרו על תוצאות נתיחת הגופה של הדורס, שבו המילה "אולי" הוזכרה אולי 20 פעם. הרבה אולי. יותר מדי, אולי. אולי זה היה פיגוע, אולי תאונה. אולי הנהג (שהוא אולי מחבל) יכול היה לבלום ואולי הקליעים שנורו בו גרמו לו דווקא להאיץ. ולסיכום: "אולי לעולם לא נדע".
אבל אז, כמו הדודה שלכם שמוציאה קומפוט אחרי 12 מנות בליל הסדר, הגיע אמנון אברמוביץ' עם דבר המתיקה שלו. 10 דקות שלמות הוקדשו לדיווח החשבוניות העסיסי שלו, על ה"חצי מתנה" של ארנון מילצ'ן לשרה נתניהו ב-2004: הגברת ביקשה שרשרת והופתעה לגלות שלא קיבלה גם את הצמיד התואם. ועל כן למחרת, התקשר בעלה ואמר שאמנם לא נעים לו להגיד, אבל הגיעה רק "חצי מתנה". וכך באה לעולם עוד חשבונית, הפעם עבור הצמיד. מדובר בסיפור שיותר משהוא עוסק בסכומים, חשיבותו היא בעדויות שהוא מספק להתנהלות המאורגנת והתובענית לכאורה של הזוג נתניהו מול מיטיביהם הנדיבים (אולי בעל כורחם). החשבוניות הממורקרות בצהוב זרחני ריצדו על המסך ואברמוביץ', שאולי חשש שקצת מהצהוב הזה ידבוק בכנף מעילו הידעני, ספק-נימק ספק-התנצל: "היה לי לא נעים לעסוק בזה, אבל אם להם נעים לבקש...".
הדקות שלאחר הדיווח של אברמוביץ' היו אולי המעניינות ביותר במהדורה. התנהל שם פינג פונג בין אברמוביץ' עצמו, רינה מצליח וגיא פלג, על המשמעות של הגילויים מפרשת 1000 (מילצ'ן) לעומת הגילויים מפרשת 2000 (נוני-ביבי). הפעם, ללא תמלילים בביצוע הייחודי של גיא פלג, לדאבון הלב, ופרשנות על השאלה במגרש של מי נמצא הכדור שעלול לפרק ממשלה ולשלוח את המדינה לבחירות וכן על שאלת תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה. דיון מעניין, שכמעט ונקטע 4 פעמים על ידי קושמרו שרצה להשחיל אמירה כלשהי על בנט, כמו ילד קטן שמתעלק על אחיו הגדול וחבריו בעת משחק. למרבה המזל, אברמוביץ', מצליח ופלג הדפו את רוב הניסיונות הללו, וגם כשכבר לא הצליחו לעקוף את ההפרעה המיותרת הזאת.
בהמשך המהדורה קושמרו נותר לבדו באולפן השומם, להגיש לנו את התפריט המחומם והמוכר של כתבה מחממת לב (באנה הילדה מחאלב), פינת הביזאר (יגאל מוסקו עם הרב אלקריב) וכתבת "מסודרים" ה-200 במספר ששודרה באולפן שישי בעשור האחרון (חברת פלייטיקה נמכרה לסינים בהמון - אבל המון - כסף). ונסיים עם התחזית: בשבוע הבא דומה.