(בסרטון: קטע מן "המייסד", באדיבות בתי קולנוע לב)
לפני כעשור וחצי, חובבי המבורגרים שבאו לאכול מקדונלד'ס בקניון כלשהו היו יכולים לסור מיד לאחר מכן לאולם הקולנוע שממול המזללה כדי לצפות ב"לאכול בגדול", להיט הדוקו בו דיווח מורגן ספרלוק מה קורה כשניזונים מדיאטה של מוצריה. החל מסוף השבוע האחרון, הם יכולים לעשות דבר דומה, ומיד לאחר שיסיימו את השלוק האחרון מהקולה, לקפוץ לאולם הסמוך ולראות את "המייסד" סרט עלילתי טרי בו מגלם מייקל קיטון את ריי קרוק, האיש מאחורי הצלחת רשת המזון המהיר.
הסרט נקרא "המייסד" כיוון שהגיבור כינה את עצמו כך, אך האמת היא שאת ההמבורגריה הביאו לעולם שני יזמים אחרים: האחים מק ודיק מקדונלד, מי שגם המציאו את כמה מקווי היסוד המהפכניים שלה, למשל התפריט המצומצם, הכנת המזון המהירה וכיוצא בכך. קרוק קפץ על העגלה לאחר מכן: כאיש מכירות כושל למדי, יצא לו לספק לשניים מכונות מילקשייק באמצע שנות החמישים, וכך הוא נתקל במיזם שלהם ונדלק עליו. מתוך הבנת הפוטנציאל שבו, ניכס אותו לעצמו וגמר אומר בלבו לנפנף את צמד המייסדים ואת שאיפותיהם הצנועות ולהפוך את המפעל הקטן שלהם לרשת ענקית.
"המייסד" מתאר כיצד גיבורו עשה זאת, אך אף שעל פניו הוא ביוגרפיה קולנועית שלו, זה לא רק סרט עליו אלא גם על מי שמסביבו. לפחות לפי המתואר בתסריט שכתב רוברט סיגל, את המתכונים להצלחה קיבל קרוק מאחרים. מי שתהיה לאשתו השנייה, למשל, ייעצה לו לעבור להשתמש באבקה לשם הכנת מילקשייק, וכך לחסוך הון על הוצאות קירור הגלידה; ומי שפגש במקרה ויהפוך לאחד משותפיו העסקיים הבכירים, גילה לו כי יתעשר באמת רק אם יבסס את תזרים המזומנים על השכרת שטחי נדל"ן לזכיינים.
אך למעשה, בסופו של דבר, זה לא כל כך סרט על אנשים כמו סיפור על השיטה בתוכה הם פועלים - הקפיטליזם, כמובן. הסרט מיטיב להראות כיצד הדמויות כאן מקריבות על המזבח שלו את כל הערכים האחרים. האחים מקדונלד הם לכאורה "הטובים" בעסק הזה, אך השניים הנחילו את המעבר לאספקת האוכל בדלפק ובכך פגעו בתעסוקת מלצרים ומלצריות, ותרמו גם להשחתת הסביבה בכך שוויתרו על צלחות וסכו"ם ועברו להגשת ההמבורגרים באריזות נייר, מה שלא הועיל לעצים אבל מיקסם את הרווחים.
ברוחם, קרוק מצא עוד ועוד דרכים יצירתיות להקטין את ההוצאות על חשבון דברים אחרים. אותה אבקה שסייעה לו להכין מילקשייק, למשל, לא בדיוק הועילה לבריאות של ילדי אמריקה, אבל בלעדיה ספק אם היה מתאפשר למקדונלד'ס לצמוח כל כך מהר.
ג'ון לי הנקוק, הבמאי המהוקצע שהיה אחראי בעבר ל"הזדמנות שנייה" עם סנדרה בולוק ול"להציל את מיסטר בנקס", פורש את המעללים הללו בצורה רהוטה ומרתקת. הצפייה ב"המייסד" שוטפת ומהנה: הירידה לפרטים אינה מייגעת אלא רק מוסיפה עניין, השחזור של הזמן והתקופה מדויק ומוחשי והתצוגה של מייקל קיטון משכילה לעצב את הדמות כנכלולית מצד אחד אך בכל זאת מעוררת הזדהות, שכן הרצון שלו להצליח כל כך מדבק שקשה לשנוא אותו וקל להחזיק לו אצבעות.
עם זאת, התחושה היא ש"המייסד" לא ממצה לחלוטין את הפוטנציאל של הסיפור הזה. בעיה אחת היא הקצב התזזיתי מדי, השימוש התכוף במוזיקה מעיקה והמשחק האפרורי קמעה של ניק אופרמן וג'ון קרול לינץ' כאחים מקדונלד. אך בעיה גדולה יותר היא שהסרט מזכיר קצת צ'יפס שלא המליחו או תיבלו בקטשופ: התחושה היא שהיו יכולים להיות בו הרבה יותר צבע, עוקץ והומור.
בסרט שבו אחד הרגעים הדרמטיים ביותר מציג דיון סביב השאלה איך יש להכין מילקשייק, קיים מטען אקסצנטרי משובח, אך למרבה הצער הוא אינו בא כאן לידי ביטוי. בשלב מסוים של הפרויקט, האחים כהן הביעו עניין בתסריט אך הדבר לא הסתייע בשל לוח הזמנים שלהם, וחבל שכך. אולי הם היו משכילים להוציא מן "המייסד" את ההומור הפרוע שחבוי בו. לעומת זאת, עבודת הבימוי של ג'ון לי הנקוק מפגינה אמנם כמה טאצ'ים יפים, אבל לא נוגסת עד הסוף בהמבורגר התסריטאי הזה, על כל הבשר שבו.
ויש כמובן גם בעיה נוספת, שלא קשורה למידת ההנאה מן הסרט אלא לטעם הרע שהוא משאיר. זאת, כיוון ש"המייסד" נטול כל ביקורת על גיבורו ועל רשת המזון המהיר שהעלה לגדולה.
לא צריך להיות פעיל טבעוני כדי להיות מודע לשאלות שעלו סביב ההתנהלות של מקדונלד'ס לאורך השנים. אך אף אם הסרט נוגע בסוגיית צורת ההכנה התעשייתית של מוצריה, הוא נזהר, למשל, לקשור בין רשת המזון המהיר למשקל העודף של רבים מן האמריקאים. למעשה, לאורך 115 דקותיו כמעט ולא רואים בו שמנמנים, ורוב הדמויות שבו נמרצות ובריאות למרות השמן לטיגון בו הן שוחות.
נוסף לכך, "המייסד" מציג את צורת הפעולה של קרוק במלוא האגרסיביות שלה, ומתאר כיצד הוא גוזל מהאחים את מפעל חייהם ולאחר מכן גם את כל זכויותיהם עליו, אך עושה זאת בסך הכל באמפטיה ובחיוך. בשלב מסוים מכריז הגיבור באוזני האחים שעקץ "חוזים זה כמו לבבות, הם נועדו להישבר", וממש אפשר אז לשמוע את רעש הסטאגדיש. ואכן, בהתאם להנחיות הבימוי, הקהל הרב באולם בו הייתי לא התחלחל מן ההתנהגות הזו, אלא צחק בקול.
הקפיטליזם החזירי של קרוק מוצג פה כמפתח היחיד להצלחה בחיים. בלעדיו, מזכיר הסרט, העסק עליו השתלט היה נשאר דוכן יחיד ומבודד. סצנות רבות כאן נראות כאילו נבראו כדי לשמש חומרי עזר בשיעורי מנהל עסקים, וקל לדמיין כיצד, למשל, מקרינים בקורס "איך לארוז את המותג שלך" את הסצנה בה מסביר הגיבור לאחים למה מקדונלד'ס הוא שם מושלם כל כך להמבורגריה כל-אמריקאית. ברגע זה, כמו בכל הקטעים האחרים, הנוכל התחמן מעוצב כמודל לחיקוי וכמנטור. שני אנשי העסקים האומללים אותם הונה, לעומת זאת, מתוארים כלוזרים רופסים שרק מחכים כי מישהו ידרוך עליהם.
לכן, לא רק מקדונלד'ס אמורה להרגיש בנוח עם הסרט הזה, אלא גם הנשיא הנכנס. הוא ודאי ישבע נחת מן הגישה האוהדת כלפי הקפיטליזם החזירי, כמו גם מכך שהגיבור מייחס חשיבות רבה לאתוס האמריקאי ולכן מקפיד לעצב את רשת ההמבורגריות כסמל לאומי.
בתחילת העשור הקודם, ביים ג'ון לי הנקוק את להיט הבייסבול "The Rookie", אחד הסרטים היחידים שג'ורג' וו.בוש טרח לראותם בזמן שלטונו. כעת נראה כי הקולנוען עשה זאת פעם נוספת, ו"המייסד" יתגלה כאחד התוצרים ההוליוודיים היחידים שטראמפ יחבב בזמן הקרוב. הוא ישמח שכולם ילמדו מן הצפייה בו איך לעשות את אמריקה גדולה שוב גדולה לפחות כמו הביג-מק שריי קרוק מכר לכל העולם.