הספר "המורה" מאת מיכל בן-נפתלי, בהוצאת כתר, הוא הזוכה בפרס ספיר לשנת 2016, כך הוכרז הערב (ראשון).
זה הרומן הראשון של בן-נפתלי, שקודם לכן עסקה בהצלחה רבה בתרגום, עריכה, מחקר והוראה, וגיבורתו יוצאת למסע בעקבות חייה האניגמטיים של מורתה לשעבר.
"המורה" גבר, די במפתיע יש לציין, על ארבעה מועמדים אחרים - "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ', "אישה בשמלה ירוקה" של מיה לוי-ירון, "לפעמים הבית הוא רוצח" של שמעון צימר ו"ספר הגברים" של ננו שבתאי.
הפרס, המחולק מטעם מפעל הפיס, יזכה את בן-נפתלי ב-150 אלף שקל, וספרה יתורגם לערבית ולשפה זרה נוספת על פי בחירתה. זוכה מאושר נוסף, בפרס ספר הביכורים, הוא "האצבעות על הגבעה" מאת איתן דרור-פריאר, בהוצאת עם עובד.
טקס פרסי ספרות, כידוע, אינו שלם בלי שערורייה כלשהי. גם השנה זה קרה בחודש שעבר, יומיים לאחר ההכרזה על חמשת המועמדים הסופיים לפרס, סופרים ובהם איימן סיכסק וישי שריד מתחו ביקורת בתקשורת על הבחירה בטענה כי ספרים בעלי נגיעה פוליטית או אקטואלית נותרו מחוץ לרשימה הסופית.
בתגובה למקטרגים הללו, אמרה בן-נפתלי לוואלה! תרבות לגבי מי שהשמיע אותם כי "אני מאוד חולקת איתם על האופן שבו הם תופסים מהו מרחב ספרותי. אני חושבת שמרחב ספרותי הוא לא פוליטיקה, בטח לא במובן המצומצם שמחקה מציאות או צמוד מציאות. הטענות נובעות מכך שיש מעט פרסים שווים, זה מה שמעורר את הוויכוח. על פרס ספיר מתווכחים משום שהוא עושה הבדל עצום בשביל האדם שמקבל אותו".
יו"ר ועדת השופטים היתה השופטת בדימוס עדנה קפלן-הגלר ובצדה ישבו בו פרופ' אברהם בלבן, מיה סלע, אייל שגיא ביזאוי, יערה בר און, נטשה גורודינסקי ופרופ' עדיה מנדלסון.
בנימוקיהם להענקת הפרס, כתבו: "איך כותבים על מה שלא ניתן לתאר? את אלזה וייס, גיבורת הרומן 'המורה', קשה לאהוב וקשה להכיר. מיכל בן-נפתלי עושה מעשה יצירה עדין ומאופק, החושף, בעדינות, בשקט ובפשטות, את עברה של אלזה, מניצולי הרכבת של קסטנר. וייס היא פליטה, מהגרת מהונגריה החיה בתל אביב ומקיימת אורח חיים סגפני"
"המספרת מתבוננת ממרחק שלושים שנה במורתה המרוחקת ומפענחת את סוד קיומה. ביד מאומנת, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ודמיון, מאפשרת בן נפתלי לשרטט חוויות שהלשון מתקשה לתפוס. היא בוראת את סיפורה של המורה והיא עושה זאת בזהירות, באיפוק, תוך שהיא שואלת מה הוא המרחק הנכון לכתיבה על הזולת"
"בן נפתלי מטפלת ביראת כבוד בגברת וייס, המורה, ניצולה נטולת גבורה, אשר העבר עבורה הוא כאדים מרעילים ההופכים את כל חייה להישרדות-גרידא, בבדידות נוראה. כך מאפשר הרומן לאהוב גם את מי שסירב להיות נאהב. מיכל בן-נפתלי כתבה סיפור בעל משמעות אתית, בקול חד פעמי וצלול, צנוע אך אמיץ, אשר מאפשר מבט חדש על עצם אפשרותה של זהות לאחר אובדן".