כבר בשבוע הראשון לקדנציה שלו, נמאס מן המנהג של מדורי התרבות להזכיר בכל הזדמנות את דונלד טראמפ, מגנט הרייטינג הכי מהימן מאז מירי רגב. לכן, רצוי היה להוריד לזמן-מה את ההקבלות הפוליטיות הללו מן התפריט, אבל נתחיל בדיאטה, כי הקישורים הללו לפעמים פשוט בלתי נמנעים.
הרי איך ניתן להתעלם מטראמפ, בשעה שדווקא בסוף השבוע בו נאם בטקס השבעתו על כך שבכל אזרחי אמריקה זורם "דם פטריוטים", עלה כאן לאקרנים סרט אמריקאי שבמקור נקרא
"Patriots Day"? מה עוד, שדרמת המתח הזו מביאה לידי ביטוי רבים מן הערכים של הנשיא הנכנס לאומנות, מן הסתם, אמונה בכוחו של העם וגם רתיעה מן האסלאם.
בעברית נקרא הסרט "הגיבורים של בוסטון" וכמשתמע מן השם מתרחש בעיר, במהלך אחת השעות הקשות בתולדותיה: הפיגוע במרתון, שהתרחש באמצע אפריל 2013, הביא למותם של שלושה אנשים, וחולל כמובן פאניקה באזור, כל עוד צמד המחבלים הסתובבו חופשי וכוחות הביטחון לא הצליחו לשים עליהם את ידיהם.
כפי שכבר ראינו ב"ספוטלייט", למשל, בוסטון היא הרבה יותר מסתם עיר: זו כמעט מדינה בפני עצמה, עם אופי, שפה ומרקם חברתי עתיר רבדים משל עצמה, וגם עם תחושת גאווה וקהילתיות חזקה. הבמאי פיטר ברג, בהתבסס על התסריט שכתב עם ג'ושוע זטומר ומאט קוק, מצליח להמחיש זאת היטב גם כן.
וכך מגיש הסרט תמונה פנורמית רחבה, מן הסוג שנדיר למצוא בתוצר ז'אנר הוליוודי, ומדלג באופן קצבי בין דמויות שונות: אנשי המשטרה, ובראשם מרק וולברג, שותפו הקבוע של הבמאי, המגלם דמות קלאסית של שוטר שסרח וכעת מקבל הזדמנות להוכיח את עצמו מחדש; הסוכנים הפדרליים, שקווין בייקון מגלם בקורקטיות אופיינית את הסמכותי שבהם; קורבנות הפיגוע, למשל זוג מאוהב שכל אחד מהם איבד את גפיו, ושאר תושבי בוסטון שלמאורעות היתה השלכה כלשהי על חייהם; וכמובן, צמד המחבלים, אחים מוסלמים ממוצא צ'צ'ני, חבריו לקולג' של האח הצעיר והמהגר הסיני שצמד הטרוריסטים חטפו במהלך מנוסתם.
"הגיבורים של בוסטון" משכיל להביא אל הבד באופן חי ומשכנע את העולם הפנימי והחיצוני של כל הדמויות הללו ושל המקום אליו הם משתייכים. זאת הודות לאיכות של עבודת הכתיבה והבימוי; עבודת הצילום של טוביאס שליסר, שמשכיל להעניק לו את האשליה כאילו גם אנחנו מתרוצצים ברחובות בוסטון בשעת ליל; המוזיקה המקורית, המחשמלת והמהפנטת של טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שהבריקו כבר ב"הרשת החברתית" וב"נערה עם קעקוע דרקון"; ותצוגות המשחק המעולות והמדויקות של כמה משחקני האופי הטובים בנמצא: לא רק וולברג ובייקון, אלא בין השאר גם ג'ון גודמן וכן ג'יי קיי סימונס, שמאז "וויפלאש" אנחנו רואים אותו בכל מקום (לאחרונה גם ב"רואה החשבון" וב"לה לה לנד").
הסרט אינו קצר, קצת מעל שעתיים, אך למרות זאת ואף שסופו ידוע מראש הוא בכל זאת מרתק לאורך כל הדרך, ושומר על מתח באופן שלעתים ממש מדביק את הצופה לכיסאו.
התוצאה, אם כך, אפקטיבית. ל"גיבורים של בוסטון" יש הרבה כוח, ולכן גם יש בו משהו מרתיע, שכן השאלה מה הכוח הזה מעורר. התשובה היא קודם כל, כמובן, פטריוטיות אמריקאית ובוסטונאית, שכן הסרט מלא הערצה כלפי כמעט כל אחת מן הדמויות שבו. כולן נוהגות במידה שווה של קור רוח, אומץ וסולידריות. אפשר גם היה לקרוא לו "הילדים של כולנו".
אך הסרט גם מעורר דבר מה נוסף, שכן הלאומנות, כרגיל, באה על חשבון משהו אחר: בעוד "הגיבורים של בוסטון" מקפיד להאיר את הרוח האמריקאית בזרקורים בוהקים ככל האפשר, הוא טורח גם להעמיד את האיסלם באור שלילי ככל היותר.
בעולם של המותחן אין בדת הזו זרמים וגוונים שונים, והוא מכליל אותו כמהות אחת, קיצונית ומסוכנת. לא פעם אנו שומעים את אחת מן הדמויות אומרת "האיסלם הוא..." כאילו באמת אפשר לומר את הדברים באופן כל כך גורף, ותמיד במשמעות שלילית. למשל, בת זוגו של אחד הטרוריסטים מדברת על מעמדה הנחות של האשה בדתה. בקטע אחר דמות השוטר שמגלם ג'ון גודמן מצהירה כי כל מוסלמי, תמים ככל שיהיה מראהו, עלול להתגלות כטרוריסט, ובתגובה הסוכן המיוחד בגילומו של קווין בייקון מזכיר לו שהתקשורת מאתגרת מוסלמים, וכך הלאה וכך הלאה.
כמעט מיותר לציין שהסרט מדגיש את המבטא הזר של הטרוריסטים, את שנאתם לאמריקה ואורח החיים הפטריארכלי והמסתורי שהיה נהוג במעונם. אך חשוב לומר כי את דמות האח הצעיר מגלם אלכס וולף, שחקן אמריקאי שהוריו ממוצא יהודי-אירופאי, כאילו שאין בנמצא מספיק ליהוקים מופרכים פחות לתפקיד הזה, מה שמעיד עוד קצת על המידה בה בז הבמאי למוסלמים.
"הגיבורים של בוסטון" הוא מותחן פעולה סוחף, אבל עד כמה שהסרט מציג את עצמו כשיר הלל לאחווה ולאחדות, קיים בו גם ממד סכסכני ופלגני המעודד פרנויה ושנאה. השאלה היא אם זה מקרי שיצא דווקא בסוף השבוע האחרון, או שמא זהו תזמון סמלי המעיד כי בארבע השנים הקרובות לכל הפחות, נראה עוד הרבה דם פטריוטי שזורם על המסך.