קדחת הקרופניק

הוא בהחלט לא טקסט פוליטי, "מ?ר?ק", ספרו הראשון של יואב אלוין, לפחות לא במובן הישיר והשמיש של המושג "פוליטיקה", ובכל זאת, את אופן ההשתלבות הפתאומי שלו במרחב צריך לפרש כקריאה לשינוי סדר היום הציבורי. ביחס למקובל ולמוכר מצד מפרנסיה של ספרות העת החדשה, הרושם העז ביותר שהנוכחות שלו מותירה הוא אווירת אחרות מרשימה, ומכאן שעל כניסתו של אלוין לזירה הקפואה של הכתיבה העברית החדשה, אפשר לדבר כעל התפרצות אמיצה. אומר זאת בפשטות: יש לו, לאלוין, מה לומר, ולא פחות חשוב מזה, הוא יודע בדיוק נמרץ איך הוא רוצה לומר זאת. רק בכך, בחזרה אל האל"ף-בי"ת של האמנות הסיפורית, יש כבר משום – ותסלחו לי על המילה – בשורה.

בראייה כוללת, "מרק" (הוצאת כתר), יחד עם "ככה אני מדברת אל הרוח", ספרו האחרון והיפה של סמי ברדוגו, מסמן איזשהו רנסנס קטנטן של הספרות הפואטית, או בשמה הכיפי יותר - הספרות הספרותית. הגל הקודם בספרות העברית, זה שכלל את מי שכלל, בחן את הסימבוליקה שאפשר להפיק ממינימום של שפה, ממינימום של הוויה, מצמצום של נקודת המבט. זה היה נחמד לתקופה ונתן לאנשים ברחוב תחושה מאוד טובה לגבי כשרונם, לגבי הסיכוי שיום אחד אלה יהיו הם בעצמם. אחר כך, כשהתברר יום אחד שכל מה שיש לחבר'ה הטובים בארסנל זה סיפור קצר או קצרצר לגיל הרך, זה פשוט נמאס.

מ"מרק" עולה כי עבור אלוין תפישת העולם האולטרה-סובייקטיבית ואופנתית-לשעבר הזו זרה. נקודת המפתח העקרונית היא שעבור אלוין מורכבות אינה קללה. נדמה כי מורכבות לשונית היא מבחינתו לב ליבה של מלאכת הכתיבה, כי ניכר שכתיבה לגביו - וזה כל השוני - היא קודם כל מלאכה. כאן כדאי לעמוד על נקודה חשובה: אין מדובר בהשתגלות נוסח גבריאלה אביגור-רותם עם מילון אבן-שושן. באמת תודה, אבל לא תודה. כבר מראשית הקריאה ברור כי התחביר הייחודי שאלוין ברא הוא-הוא שם המשחק. הרעיון אינו לאכול מילים כפי יכולתך, אלא להרכיב עם כמות מילים קיימת שפה פרטית חדשה. הפעולה הנדרשת כאן היא הגמשה, לאו דווקא הרחבה. אלוין מתאים, לא מדביק. הוא "מסתכל בשביל העיניים, שיקלטו". זאת הלוגיקה על רגל אחת, והיא שמייצרת בספר נוכחות חריפה ביותר של אווירה.

רומן שהעניק לספר את שמו ועוד ארבע סיפורים כלולים ביצירה "מרק", זוכת פרס "ספר הביכורים" לשנת 2002 מטעם משרד התמ"ס. הטקסט המרכזי מביא מונולוג פנימי מקוטע של אשה בשם סימה, מורה ללשון במקצועה, שצער כבד על שנים של עקרות גרם לה להכניס את עצמה לבית משוגעים, תוך שהיא כופה על עצמה אילמות מדומה. שלושה סיפורים אחרים מתרכזים ברגעים מחייו של דמות המספר, ימי ילדותו, בגרותו ונישואיו, כשסימה, או וריאציה על סימה, או וריאציה על וריאציה על סימה, מהדהדת ברקעם. כוחו של אלוין, כפי שבא לידי ביטוי ב"מרק", הוא במעברים המשכנעים בין אופציית מסירה אחת לשנייה, בין צורת סיפור אחת לבאה, בין לשון יואב אלוינית חדה להשתעשעות הזויה עם השפעה סמויה של חנוך לוין.

הספר נפתח בפרולוג קצרצר, אירוני ומבריק, שבמהלכו נבדק שימושה בשפה של המילה "הצילו". זה טקסט שמדגיש אלמנט חוזר בספר – חקירת הסמנטיקה של השפה והשפעתה על המצב – ובמרכזו התעסקות תכופה באימפוטנציה פיזית או רגשית קשה ובאופנים אמיתיים או מומצאים של הנפש להתמודד איתן. "אחי אני", סיפור ילדות על מערכת יחסים אינטימית בין זוג אחים, "עומדים שבעה", פרוזה סוריאליסטית-משהו על חזרה לרחם לשם סגירת חשבון עם העבר ו-ANUS MUNDI , אפילוג שהוא מעין פארודיית שואה על אשה שפרח גלדיולה נובט בכל בוקר מפי טבעתה, חוברים כולם לטוטאליות של הרומן "מרק" ומתקבצים אצל אלוין לספר משמעותי אחד שחבל"ז. ויש גם בונוס לא קטן: העטיפה – צילום של דורון רובינא – יפה נורא.