ב-1992 עזבה מיה פארו את וודי אלן לאחר כעשר שנים יחד. הסיבה הייתה מוזרה, אם נתנסח בעדינות: פארו גילתה שאלן ניהל רומן עם בתה המאומצת סון יי פרווין, אז בת 22. את הסיפור, הייחודי בפני עצמו, אפפה גם הילה קולנועית: זמן קצר לאחר הפרידה עלה לאקרנים הסרט "בעלים ונשים", אותו ביים והסריט אלן. הוא הקצה לעצמו את דמותו של גייב. בתפקיד רעייתו ג'ודי שיחקה פארו. 12 פעמים לפני כן הם שיתפו פעולה בסרטיו. זו הייתה הפעם ה-13 והאחרונה.
היה בכך משהו לא הוגן. אלן הסתיר מפארו את מאווייו לא רק בחיים האמתיים, אלא גם על הבמה. אולי בשל כך הסרט הזה נחשב לאישי ביותר שלו, אוטוביוגרפיה שבניגוד לקודמותיה נכתבה עוד לפני שהדברים בכלל קרו. אבל בינינו, הסיפור הזה של בעלים ונשים הרי יותר גדול ונצחי אפילו מוודי אלן ומיה פארו. זו אחת הסיבות לכך שכמעט 25 שנה לאחר עלייתו למסכים, עיבדו אותו עמיר קליגר ומשה נאור להצגה בתיאטרון חיפה.
גייב (דביר בנדק) וג'ודי (דורית לב ארי) ממתינים בביתם לדאבל דייט עם חבריהם ג'ק (שרון אלכסנדר) וסאלי (קרן צור), אך כשאלה מגיעים יש בפיהם בשורה מפתיעה: הם נפרדים. החדשות מכות בג'ודי, שחרדה ליחסיה עם גייב, גם אם הכתובת לא ממש נמצאת על הקיר, וגם אם אינו רואה בסטודנטית המצטיינת בכיתתו ריין (לירון בן ש?לו?ש) איום על הזוגיות שלו, למרות ניסיונות הפלירטוט שלה אתו. במקביל, ג'ק וסאלי מנסים להתחיל מחדש, כשלחייה של סאלי נכנס מייקל (ישי גולן) ולחייו של ג'ק נכנסת סאם (רוני גולדפיין). מעמדת המ?ספר משרה שאול בסר את האווירה הוודי אלנית המתבקשת עם נגינה קלילה בפסנתר, כשהוא נותן רמז לבאות עם שורת המחץ: "מישהו אמר פעם לאשתו שאין לו ספק שזוגיות היא העבודה הרוחנית הנעלה ביותר. רק שלו, באופן אישי, אין כוח לעבוד בזה".
אקזיסטנציאליסט אמיתי יודע להעלות שאלות פשוטות שדורשות תשובות מורכבות, וקשה בעידן המודרני למצוא אחד שיודע לעשות את זה טוב יותר מאלן. "בעלים ונשים" הוא מחזה שמורכב ממחשבות קטנות ומטרידות, כאלה שבני זוג רבים היו מעדיפים לקבור עמוק באדמה ולעולם לא לחפור שוב להגיע אליהן. ג'ודי רוצה להחיות את הזוגיות עם גייב, שרואה את השינוי המטורלל בחייהם של ג'ק וסאלי ותוהה: "מתי קרה הדבר הזה שזוג שרוצה להזדקן בשקט ביחד הפך לנלעג?". אין מנוח בחיי הזוגיות, ואם יש מנוח, כנראה שהזוגיות הזו לא תקינה.
האם זו סיטואציה שאפשר לנצח בה? בערך. באחת התמונות היותר סרקסטיות, ג'ק אומר: "לחיי נישואים מוצלחים. לחיי הטוב ביותר שניתן לקוות לו, במסגרת האפשר", וסאלי מדגישה: "בהחלט, במסגרת האפשר". המלכודת שבשגרה מובילה לתחושה שלנצח כבר אי אפשר ולכן נסתפק בתיקו. השחקנים שעל הבמה מעבירים היטב את הווייב הזה, במיוחד בסצנות שבין גייב לג'ודי, שגם כשהן מתלהטות, מתנהלות במונוטוניות ריאליסטית בעלת הטיה לשעמום.
התמונה הטובה ביותר מתוך העשר במחזה הקצר (80 דקות) היא, לדעתי, זו של הדייט הראשון בין סאלי למייקל. בעוד מייקל, שרכרוכיותו מיוצגת היטב על ידי גולן, מנסה לכבוש את לבה של סאלי, האחרונה מגיעה פיזית לדייט אך אינה נוכחת בו. שיחת טלפון שהיא מקבלת מג'ק קוטעת את הדייט ומעוררת את זעמה. היא מבינה לראשונה שהם פרודים באופן מוחלט. זהו רגע שבו מפגינה צור יכולות משחק עילאיות. ניכר בה שהיא עמוק בתוך הדמות. ולא רק היא. גם אם הם מרגשים קצת פחות ממנה, שאר השחקנים מבצעים מלאכתם נאמנה: בנדק מגלה מעט מהנוירוטיות של אלן, אך אינו נותן לה להשתלט עליו לחלוטין. אלכסנדר בתפקיד ג'ק מייצג באמינות את הגבר הטיפוסי, זה שקודם חוגג את החופש ולאחר מכן קורס תחת הבדידות. לב ארי מעבירה היטב את התחושות העוברות בלבה של אישה החרדה למערכת יחסיה, ובן שלוש וגולדפיין, ריין וסאם, הן הצלעות הצעירות והצדדיות יותר של הסיפור, אך משמשות הרבה יותר מסתם קישוט.
אי אפשר להגיד ש"בעלים ונשים" היא הצגה מפילה. לעתים נדמה שהמחזה עצמו נשאב לתוך השגרה ומנפק קטעים קצת משעממים, אבל בסופו של יום אתה יוצא מהאולם בתחושה של בלבול מעורב בשנינות, כפי שנהגו הסרטים של אלן לעשות עד לפני כעשור. יש לציין גם שקליגר ונאור היו אמיצים דיים כדי ליצור סוף שונה במעט מהסרט, מה שהופך את המחזה ליותר מראוי. אפשר רק לנחש שבראשם של הזוגות שיגיעו לאולם יעברו לא מעט מחשבות כשיפסעו לשערי היציאה.