פיץ' פיט, גירסת האבוב

בימים אלה, נטולי ה"בוורלי", לא בטוח שמה שחסר לנו בחיים זה האנטי-תזה ל"בוורלי", אבל מי שבכל זאת רוצה לצפות שוב בפרקים של סדרת הנוער לאנשים סו-קולד-אינטליגנטים שמתה בדמי ימיה, "אלה הם חיי" ("My So Called Life"), יכול לקחת אותם עכשיו בספריית הווידאו של האוזן השלישית.

יוצרי "שלושים ומשהו" חתכו את גילם של גיבוריהם בחצי, הוסיפו פסקול ג'ראנז'אי-אלטרנטיבי המתאים לשנת 94' (פורנו פור פיירוז בתקופה לפני שפרי פארל גילה את הפרילנד, סמשינג פמפקינז, רייג' אגיינסט דה מאשין), שפכו לגיבורה צבע אדום על השיער בתור הצהרת עצמאות עם כניסתה הרשמית לגיל ההתבגרות, והתוצאה היא דרמת נעורים סו-קולד-ריאליסטית בכיכובה של קלייר דיינס בימים שהיא עוד לא חלמה על להתנשק עם סו-קולד-ליאונרדו דיקפריו.

דיינס מגלמת בסדרה את אנג'לה צ'ייס, שזונחת את חברת הילדות החנונה שלה לטובת ריאן, הילדה הרעה שגם שותה וגם מבריזה, וריקי ואסקז, רומנטיקן דו-מיני שהוא קצת כושי, קצת היספני ובכלל דפוק. במסגרת הקלישאה שהם החיים הסו-קולד-אמיתיים של אנג'לה היא מתאהבת בסולן להקת "העוברים הקפואים", ג'ורדן קטלנו, שהוא חצי איטלקי ויודע להישען על קירות בצורה סקסית. חוץ מזה גם יש לו קשיי לימוד והוא קיבל מכות מאבא שלו והוא יכול להשיג תעודות זהות מזויפות והוא חובב מכוניות וכל הקלישאות האחרות שאתם יכולים לדמיין. וחברת הילדות החנונה שאנג'לה נטשה אוהבת ללבוש ורוד ומנגנת באבוב.

בשש השנים שעברו מאז נראו פה ושם נסיונות של סדרות נוער להיפטר מהקלישאות האלה או לפרק אותן, בין אם זה ב"דוסון" או ב"באפי", אבל יחסית לתקופתו זה היה הרבה יותר אמין, שלא לומר מקסים, מהרפתקאות ה"פיץ' פיט" המקובלות. אחרי הכל, בחיים לא הייתם תופסים את קלי, ברנדה או דונה בבגדים הדוסיים של אנג'לה צ'ייס.