אחת המילים המרגיזות בעברית היא "פעם". פעם האנשים היו יותר צנועים, פעם שיחקו אחלה כדורגל, פעם רהיטים היו חזקים, לא כמו הזבל שיש היום. מחשבה על ניל סיימון, למשל, מיד מעלה את הקביעה ש"פעם ידעו לעשות פה מחזות". כמובן, אנו עדיין נתקלים בהצגות עדכניות שמוציאות שם טוב למקצוע, אבל סיימון, לפחות מסוף שנות ה-70, הוא באנקר.
אולי דווקא בשל כך, ההחלטה של תיאטרון באר שבע להעלות שוב את "אבודים ביונקרס" עשויה להיתפס כפחדנית או פופוליסטית. הרי מה יותר קל מלחמם מעדן שזכה בפוליצר ולהגישו שוב לשולחן? הסועדים ממילא לא ירגישו בהבדל. התיאטרון הישראלי כבר טחן ולעס לא מעט הצגות, והן תמיד החליקו בגרון. אלא שלמחזה הספציפי הזה יש זכות לעוד מחזור חיים אחד לפחות. שלוש פעמים ב-25 שנה (הקודמות בקאמרי ובתיאטרון בית לסין) זו מנה שיכולה להיראות מוגזמת, אבל היא גם מעידה על צורך לשמר איכות, צורך שנוצר מהכתיבה של סיימון ומהבנתו את נפש האדם. את הצורך הזה מספקים הבימוי של מיכה לבינסון ואנסמבל השחקנים המעולה שהרכיב על הבמה.
"אבודים ביונקרס" מתרחש ב-1942. לאחר שהסתבך בחובות למלווה בריבית כדי לממן את הטיפולים ברעייתו הגוססת, האלמן הטרי אדי (אודי בן דוד) מביא את שני בניו ג'יי וארטי (אדם שנל ויואב סעדיאן רוזנברג/ניר פרץ) לבית אמו (ליאת גורן) ביונקרס שמצפון לעיר ניו יורק. למרות התנגדות הסבתא הקשוחה, הוא משאיר אותם שם ויוצא למסע של עבודה קשה להחזרת החוב. הילדים, מצדם, צריכים להתמודד לא רק עם הלב האטום של סבתם, אלא גם עם הקפריזיות של דודיהם בלה (שירי גדני), לואי (אורן כהן) וגרטרוד (אדוה עדני). החוויה שהם עוברים שם נוירוטית, אבל כמו במרבית מחזותיו של סיימון גם מחשלת.
מה גורם ל"אבודים ביונקרס" להיות כה מצליח? במובנים רבים הוא מזכיר את "יומן חוף ברייטון", היצירה הכי אישית מילדותו של סיימון, אבל הוא גם מאוד שונה ממנו. ראשית, סיימון עצמו הצהיר בעבר שבניגוד ל"טרילוגיית יוג'ין", אותה פותח "יומן חוף ברייטון", זו אינה יצירה אוטוביוגרפית. יתרה מכך, על אף שגם כאן זהות המשפחה יהודית בבירור, המאפיינים שלה הפעם דווקא נראים איטלקיים אם דומיננטית וקשוחה, בן גנגסטר, שוק אפור, מאפיה ולקינוח גם גיבורה בשם בלה. העובדה שסיימון יצק משפחה אחת מכור ההיתוך האיטלקי-יהודי של ניו יורק בשנות ה-40, רק הוסיפה להילה שלו כאחד המנתחים המדויקים של המורכבות האנושית.
למחזה הזה קל להיכנס עוד לפני שהוא מתחיל, בזכות התפאורה המצוינת והכל-כך ניל סיימונית של נטע הקר. בעזרת התאורה של עדי שימרוני, הקר יצרה בית קודר ואפלולי שמשרה את האווירה הנכונה. על הבמה הצוות כולו עושה את מלאכתו נאמנה, אבל הנשים במיוחד הן שהופכות אותו מטוב מאוד למעולה. תפקידה של אדוה עדני כגרטרוד הוא הקטן ביותר בהצגה, ובכל זאת, היא מצליחה בכל שניה בנוכחות המועטה שלה לגרום לקהל לגעות מצחוק. ואחרי ששמנו את זה בצד, הגיע הזמן לדבר על שירי גדני וליאת גורן, כל אחת מהן נפלאה בפני עצמה, אבל אחת ועוד אחת שווה, במקרה שלהן, מיליון.
גם לאחר יותר מ-30 שנה על הבמות, קשה עדיין לנחש לאילו פסגות יכול שחקן להגיע. גורן נראית עוצמתית מתמיד כסבתא קורניץ, אנו מאמינים בהחלט כי לבה קשה מאבן והיא אינה נותנת לאיש מצאצאיה לחצוב בו. המבע, ההליכה והדיבור שלה משכנעים, וכל תו בפניה ברור ומהודק גם ליושבי השורות האחרונות באולם. כמעט כל אמירה של גורן מטה את הכף לטובתה בזכות האמינות המקסימלית שהיא מייצרת. לשיאה היא מגיעה בדיאלוגים עם הבת בלה, ולא רק בזכות עצמה.
לי, לפחות, אין ספק שגדני היא הכוכבת הגדולה של ההצגה. סביר להניח שכשסיימון יצר את בלה, הוא ראה בעיני רוחו שחקנית כזו, שתצליח לבטא בשלמות דמות כל כך מטורללת. גדני עפה בחדר כמו בלרינה מיומנת, מעוררת פרצי צחוק, גיחוך ושברון לב, והכול בטיימינג מושלם. תמונות השיא של ההצגה, ארגון מפגש משפחתי לצורך הודעה דרמטית ולאחר מכן עימות ישיר עם אמה, הן שתיים מפיסות המחזה הטובות שנראו כאן בשנים האחרונות.
"אבודים ביונקרס" הוא יצירה עילאית שזכתה בצדק רב בפרס פוליצר ובפרס הטוני, אבל מחזה, טוב ככל שיהיה, יכול להצליח רק עם עבודה מאומצת ומדויקת ותשוקה של מעבדיו. במקרה הזה, לבינסון ואנשי תיאטרון באר שבע עשו עבודה פנטסטית, כדי להעלות את אחת ההצגות השוות ביותר היום על הבמות בישראל.