קראו את הפרק הראשון של "תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר מאת רות גיליגן

1901

"ומה אם בראשית הם הגיעו מן הים, ולבסוף גם עזבו אל הים, כל אחד בכיוון אחר?
"צפון.
"דרום.
"מזרח.
"מערב.
"בלי להעיף מבט אחורה?
"כי אולי זה כל מה שמצפן יכול להראות — את הדרכים השונות שבהן משפחה מתפרקת. את המגנטים שמושכים, את החלומות שדוחקים."

רות שמעה את העצם הנשברת עוד לפני שחשה בה. שבר נקי, קצת מתחת לקמטי המ?פרק. גופה נזרק קדימה, ממקום מושבו על המיטה, ונחת כולו על הנקודה השברירית הזאת.
"טאט?ע!" קראה אל אביה, הסמוך אליה בחשיכה. "אניחושבתשנשברלי..." הבהלה מחצה את כל מילותיה לאחת.
אבל אנקת הספינה היתה רמה כל כך, שהחרישה אותה; גרסת כאב משלה.
החרטום התעקם מעוצמת ההתנגשות, הדף הפגיעה רטט לאורך גוף האונייה. גלים זינקו כלוליינים. המדחף נעצר באמצע הדחיפה. ואילו ממעל אייתו כוכבי האוקיינוס צופן מורס של נקודות:
S-O-S
הצילו!
מתחת לסיפון, דרגשים כמעט נתלשו מקיבועיהם — עץ מסוקס, שבבים חדים דוקרים את החשיכה ומקיזים את דמה, כמו בן בקר שנשחט בשחיטה כשרה. ואכן, הספינה הזאת שימשה פעם להובלת עדרים אל בתי מטבחיים זרים, גידי כתפיים ורדרדים דחוקים זה אל זה, פרסות שקועות עד קרסול בקש מלא דומן.

ועתה שבה צחנתם ועלתה, משב בשרני קר של פחד.
כי הספינה התנגשה בחבטת אדירים. רות תהתה במה נתקלה הספינה. אולי בלווייתן? היא עדיין זכרה את הסיפור התנ"כי שסיפר לה אביה; עדיין ראתה את תנועת הבליעה בגרונו, כשיונה הנביא נעלם בקרבו. אבל היא ידעה היטב שזהו סיפור שונה — מעשייה אחרת, עם הרבה מאוד דמויות: שני נוסעים על כל דרגש, שישים דרגשים, מפליגים מריגה לאמריקה על סמך שלל הבטחות של אולי, עד שהם נזרקים פתאום קדימה, ידיים נשלחות לעצור את הנפילה ועצמות מתפצחות לשניים כמו עפרונות.

"טאטע..."
"הכול בסדר, בוב'לה. הכול בסדר, אני כאן."
לרגע שכחה את פעימות הכאב.
סוף-סוף, אחרי שעות, אביה דיבר. ימים ארוכים שתק, הותיר אותה בבדידותה על הדרגש העליון, בלי שום דבר לשחק בו או להקשיב לו, מלבד תפילות של אחרים; מלבד הקאות של אחרים, ששטפו את הרצפה למטה — תולדת עשרת ימים של מחלת ים. ואולי גם געגועים הביתה הם סיבה להקאות.
האצבע שוב דאבה. שמונה שנות חיים בלי שום עצם שבורה, עד עכשיו.

ומוזרה מכול היתה שתיקתו של אביה לצדה, כי בתחילת המסע כמעט לא עצר לשאוף רוח, והצללים בבטן האונייה נמלאו בזרם קולח כתמיד של רעיונות חדשים שעלו במוחו:
"מה עם צייר תמשיחים מפורסם, שמתעללים בו ומאלצים אותו לראות איך מכסים את יצירותיו בצבע לבן, שכבה ועוד שכבה?
"או גבר ואישה ששולחים פתקי אהבה בעזרת יונת דואר, עד שבסופו של דבר האישה מתאהבת ביונה?
"או..."
עד שלאשתו נמאס — פרץ של קוצר רוח עלה מהדרגש למטה. "מוישה!" היא קראה. "אולי תעזוב אותנו במנוחה כבר?"
למרות החשיכה, חשה רות בסומק שעלה בפני אביה. "אין דבר, טאטע," ניסתה. "פשוט חשוך מדי לסיפורים. אנחנו... אנחנו לא יכולים לדמיין שום דבר."

תמיד תהתה מה אביה עושה ברעיונותיו חסרי השימוש — אבנים בכיסיו, משקולות מעיקות, כבדות אף יותר מהררי המטען שהצליחו לסחוב בשלג, על פני הגבול הלטבי, עד אל ריגה, ולמטה אל הנמל, לאורך כבש האונייה, עד לכאן — הוויה שלמה שנדחסה לפ??קל?אות ניתנות לנשיאה. גרבונים וסירים; פמוטי שבת; המצפן שנדחק אל בשר רגלה הקטנה ויצר בה חב?ורת צפוןדרוםמזרחמערב. וכמובן, המכתבים שהדוד דו?ו?יד שלח מאמריקה, שהיו עכשיו קדושים למשפחה כמעט כמו ספר התורה עצמו. אולי אפילו יותר ממנו, בעצם, כי המילים העתיקות יכלו לספר להם את העבר בלבד.

בראשית...
ואילו המכתבים סיפרו את עתידם.
"תספר עוד פעם, טאטע," ביקשה אסתר כשהפליגו לדרכם. "אני רוצה לשמוע עוד פעם." אסתר, אחותה היפה של רות, פוקדת על קולו של אביה לחזור על סיפורי אחיו.
והוא עשה כמצוותה; יישר את משקפיו העבים כמו חלון ומילא את בטן הספינה התפוחה בסיפורים על כל הדברים שמחכים להם מעבר לאוקיינוס. הוא סיפר להן על מנהטן ובנייניה המגרדים את השחקים; על הדגל המפוספס עם חופן הכוכבים; על הגברת הענקית עם הכתר והלפיד, שמקדמת את פני הספינות היגעות.

ובעוד ימים ספורים גם הספינה שלהם תגיע — שבועיים בים, כך נאמר להם. למרות הבחילה, רות ספרה את הימים. ואפילו השתמשה במצפן כדי לשרטט מפה בראשה, כמו זאת שטאטע הצמיד לקיר בעליית הגג שלו, במקום שממנו באו. נייר מצהיב עם רשת קווי אוקיינוס, ו"ניו יורק" כנקודה אדומה. כאן, בוב'לה. רואה? אלא שפעמים כה רבות הצביעו על המקום, עד שהנקודה נעלמה בסופו של דבר, נמחקה במדקרות אצבע נואשות, כאילו המקום לא היה ולא נברא.
ועכשיו אצבעה נשברה.

היא הסתובבה אל טאטע, לבקש נשיקה; לחוש את סבך זקנו על לחייה. אבל הוא היה עסוק פתאום בדברים אחרים — חבטת הספינה החזירה אותו לחיים. הוא ירד בסולם מהדרגש העליון והושיט יד לרות כדי שתבוא אחריו. במבוכה הניחה לו למשוך אותה, הצמידה את ידה אל חזה כשאחז בידה השנייה והוביל אותה בחשיכה, רגליה מתנדנדות בגלל הגלים שמתחת. עד מהרה היו גם רגליים אחרות, ידיים אחרות ותנודות אחרות, כששאר הנוסעים החלו לבוא בעקבותיו, החלילן והחולדות.
"מה קורה?" התלחשו, ספק באימה, ספק בחדווה. "מישהו אמר ש... הגענו?"

רות טיפסה אל הסיפון כמיטב יכולתה, אף שהיתה מגושמת בנעליה הישנות של אסתר, שאבזמיהן התחככו בגרבונים שהתחככו בעור ברווז. ברגע שירדה מן הכבש, חשה יב??שה תחת רגליה; רוח חמימה להפליא. אבל לחישות חדשות כבר החלו להישמע. בלבול חדש הלך והתפשט.
"הגענו? אבל..."
"אמריקה זה עוד מוקדם, לא...?"
רות העיפה מבט בשמים, כאילו התשובה לשאלותיהם עשויה להימצא שם, אבל גם כאן, כמו מתחת לסיפון, לא היה שום אור — אמצע הלילה האמריקאי. היא זכרה במעומעם שטאטע אמר פעם משהו על "הבדלי שעות" — אם כי אף אחד לא ממש טרח לשמוע, הניחו שזה עוד אחד מרעיונותיו הטיפשיים — סיפר סיפור על שעונים. רות רצתה לשאול אותו על זה עכשיו, שיסביר לה, אבל הוא ומאמ?ע מלמלו משהו אחר, בשפה שלא הכירה. רוסית? ליטאית? אף פעם לא הצליחה להבדיל — חשבה שאלה ביטויים מיוחדים שרק למבוגרים מותר להגיד אותם, עד שאסתר הסבירה שקוראים לזה "שפות זרות". אז עכשיו ידעה שיש בעולם זמנים שונים ושפות שונות, ואיך יודעים שאין גם עולמות שונים? ולמה אף אחד לא בטוח אם זה העולם הנכון, של אמריקה?

אבל ברגע שראתה אותה, השתררה דממה בראשה של רות.
האנשים סביבה קפאו. כמו מתים. טלטלות הים נדמו. גם נשימתם נעתקה, ענן אדם שהתקבץ בציפייה. אך גם בדריכות: כי אולי זה הרגע שאליו הפליגו? זה שיהיה עליהם לזכור כל חייהם, לתרגם למילים, שוב ושוב, למען הדורות הבאים?

הגענו?
אמריקה?
להתחיל מבראשית?

רות ניסתה לדחוק כמה מילים משלה, שיפסיקו את הסחרחורת בראשה. היא התחילה במילים ששיננה כבר. "ניו יורק" ו"רכבת תחתית". "סנט?ר פארק", שבו ישחקו וילמדו את שמות העצים השונים. וגם "חירות", כמובן. ככה קוראים לאישה הזאת, לא? זאת שעמדה עכשיו בקצה הנמל? נזר כלשהו היה שמוט על ראשה, חיוכה הלהוט היה מואר במקור אור צהבהב, שהחזיקה ביד כמו לפיד, והיא הנחתה אותם בבואם, בדיוק כמו שדוד דו?ו?יד אמר.

מבחינה מסוימת היא נראתה לרות קטנה מהצפוי. שונה לגמרי מהדמות שהצטיירה במוחה. אבל למרות הג?נים שירשה מאביה, התקשתה להשתמש בדמיון שלה, כך שבעצם, איך היא יכולה לדעת? היא רק קיוותה שגם החלק הזה שלה יגדל כששאר הדברים יגדלו, כך שכולם יוכלו להתגאות בה סוף-סוף.
איש מסביב עדיין לא דיבר, לא היה מוכן להאמין. רות הביטה בטאטע, חיכתה שיאשר. אולי אפילו יישא ברכה — הרי הוא היחיד מביניהם שהיה מסוגל לדבר אמריקאית כרגע, ספרייה שלמה של מילונים שאולים נערמה על הרצפה בעליית הגג, אבני בניין למבצרים של ילדות קטנות. ורות תהתה עכשיו אם רעיון נשאר כמו שהוא גם כשמעבירים אותו משפה לשפה לשפה? ומשפחה? תהתה. ואפילו אהבה?

אבל למרות כל השאלות האלה לא סיפק אביה שום תשובה. כלום. זאת היתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה, שרות ראתה איך המילים נעתקות מפיו. ואז ידעה שכן, הם הצליחו כנראה. זה המקום.

הגענו.
אמריקה.
להתחיל מבראשית.

העולם הנכון סוף-סוף, מושלם מכדי לומר זאת בקול.
ואילו מאחוריהם היתה העיר האירית קו?ר?ק סרוחה בשנתה, נוחרת את שאריות ליל האתמול, חולמת על כל דבר מלבד הגעתה הלא-צפויה של ספינת בית-מטבחיים רוסית.

תמיד יש ראשית שקדמה לבראשית, וזו החלה מזמן, במגיפת חולדות.

הוא היה אז מחזאי שאפתני בעיירה שנקראה א?קמ?נ?ה — "נהר מלא אבנים", כך על פי השמועה. לפעמים ירד לשחות בנהר כדי לבדוק את נכונותן של השמועות האלה. היו לו אז אח צעיר, אישה צעירה, וראש גדוש בגמגומי רעיונות אינסופיים, כמו עווית או רטט בלתי-נשלט, עד שיום אחד צץ במוחו רעיון על מגיפת חולדות, נתקע ולא הרפה.
הוא חש אותו טופף ומתרוצץ בחלומותיו.

במשך חמש שנים כתב; חמש שנים על מכתבת עץ אחת, מסוקסת מרוב ימים, במרומי עליית הגג, שהררי רשימות ורעיונות התגבהו בה מכל עבר — עיטוש אחד וכולם יתעופפו. ואילו בחוץ, בשטעטל, כולם חשבו שהוא משוגע — קורא לאשתו נסיכת הדבורים וכותב מחזה על חולדות!
"נו, גן חיות יש לו בראש, זה בטוח."
"תיבת נוח, שניים-שניים!"

אבל בתום המלאכה היה במחזה משהו ששבה לבבות. בתחילה בתיאטרון העיירה הזעיר, בית השעשועים המקומי, הרעוע; אחר כך בעיר וילנה; ולבסוף אפילו במוסקבה. ומדי ערב, בעיר הגדולה ביותר באימפריה, מתחת לתקרות נוטפות זהב, הביט הקהל בנחילי המכרסמים ובגיבור העשוי לבלי חת, שלא הרג את החולדות, אלא חרז אותן למוות בשירתו ובשנינותו. אם כי הבדיחה הגדולה מכולן היתה שאף אחד לא ידע את שם האיש שיצר את הקסם הזה. "אלמוני" אמרה תוכניית התיאטרון. "כל אדם". גאון בעל פנים מחוטטים ומשקפיים עבים כבקבוק, שלא התאפשר לו להעיף מבט ביצירתו שלו.

כי משנת 1882 נאסר על היהודים להשתקע במוסקבה. כך קבעו "חוקי מאי". מאי-גרא רמה לבירא עמיקתא. בעקבות רצח הצאר בס?נקט פטרבורג פשטו תיאוריות קנוניה לכל עבר, ומבטי זעם חרכו את השעירים לעזאזל. אך לבסוף יצאה האמת לאור — כן, יהודי היה מעורב בכך. רק יהודי אחד, ואפילו לא ברצח עצמו — לא בהשלכת הפצצה ולא בשנות התכנון שקדמו לה — אלא רק במתן מחסה, מחבוא מתחת לקרשי רצפתו הסדוקים, שהרי לאורך כל ההיסטוריה נמנעו מבני עמו גם מותרות כאלה, ואם כן, מדוע שגם הוא ינהג ככה?
בסופו של דבר תלו אותו.

מאותו רגע ואילך, בני עמו הם שנאלצו להתחבא. הם גורשו מן הערים הגדולות. נאסר עליהם להיות בעלי אדמות; לעסוק במקצועות מסוימים.
או לראות את יצירות המופת שלהם על הבמה.
עד שאחד מהם שטח את תחינתו, ואישור יוצא דופן התקבל — אישור ללילה אחד, לאיש החולדות.

יום שלם נסע כדי להגיע לשם — באוטובוס מאקמנה ואחר כך ברכבת מקומית למוסקבה, בקרון צפוף, גדוש זונות בדרכן לעבודה. כל אחת מהן אחזה בקבוק וודקה ורישיון צהוב בוהק — שני פריטים נחוצים מאוד כדי להפיס את דעתם של השומרים. אבל גם לנוכח שלל בדי הרשת, המחזאי לא נרתע. "סליחה על ההפרעה, גבירותי, אבל אני רואה שיש מקום פנוי?" בחיוך טמן את עצמו ביניהן, והחריצים בין שדיהן ריקדו לקצב הפסים. ניחוח המושק סחרר ראשים. השלג הטיח את עצמו בחלונות, מלוא חופניים. וככל שריכלו, כן הקשיב להן, מרותק, החמיא להן בתשומת לב שלא ידעו כמוה כל חיי בדידותן, כך שעד מהרה חש את חלקלקות שפתי הש?ני שלהן על תנוכי אוזניו, לוחשות, מבקשות עוד ועוד, בירכתי הרכבת או בסמטאות מוסקבה הקפואות שבהן עסקו במלאכתן. "בוא," התחננו. "לא ניקח ממך כסף..." משתוקקות לה?הב?יל את משקפיו של הגאון מאקמנה, שדיבר אליהן בנועם, יותר מכל גבר אי-פעם.

אבל "לא," הצליח לומר לבסוף. "לא, תודה." נסיכת הדבורים שלו ממתינה לו בבית. וחוץ מזה, הרי נאמר במצוו?ת לא-תעשה — מצווה תק"ע ליתר דיוק — לא לבוא על קד?שה בלא קידושין.
הגברות התגלגלו מצחוק כששמעו זאת; הגברות שהתפרנסו מכל האנשים שלא שעו למצווה תק"ע.
לבסוף נופפו לו לשלום כשעשה את דרכו לעבר הכניסה האחורית של התיאטרון. הוא התגנב אל המושבים הזולים ביותר ביציע והשקיף מטה אל הפנים הזהובים, שנישאו ביראת כבוד אל החולדות שלו.

עד שחזר לעיירה כבר חלפו צהרי יום המחר, אך הוא ידע שהנסיכה שלו לא עצמה עין.
"נו?" שאלה. "איך היה?" ועיניה השחורות האפירו באור החורף.
"נפלא." הוא חיבק אותה. מחיאות הכפיים עדיין הצטלצלו באוזניו כמו שאון של גשם זלעפות. "א?או?סט?י?ה," אמר את שמה ברוך, "אני חושב ש... הגיע הזמן שנעזוב."
היא השקיפה דרך זגוגית החלון שמעבר לכתפו. פתותי השלג נחתו בטפיחות רכות על אדן החלון. "מוישה," אמרה פתאום. "יש לך משהו על האוזן."
הוא לפת באצבעותיו את הכתם, אדום כשני. "כנראה נחתכתי," ענה. "בגילוח." אף שגידל זקן מיום שנישאו — כוורת לדבורי דבש.

עשר שנים תמימות חסכו; עשר שנים, שתי בנות, ואח אחד, דו?ו?יד, שנסע לפניהם כדי למצוא עבודה. המתנה ארוכה. ואז הגיע מכתב מקומט עם קצת כסף לארבעה כרטיסים בספינת בקר כתומת-חלודה — חיה נוספת לגן החיות.
לאמריקה.

נוסף על אריזת התיקים לקראת העזיבה, למד המחזאי על פה את הררי דפיו, ולבסוף הבעיר מדורה ענקית באמצע כיכר השוק. כל העיירה נאספה להביט בלהבות, שניזונו משנים על גבי שנים של עבודה, ועיניהם של הצופים זלגו דמעות מן העשן, כאילו הם נסערים; כאילו האיש עצמו עולה באש.
"בראשית," הוא התלוצץ, פטרון האופטימיות הנצחי, "ב??יר?א אלוהים את השמים ואת הארץ!"

אבל שעות ארוכות לאחר שדעכו הגחלים, עדיין ניצבו המתחבטים, הביטו והרהרו בארצות אחרות. ואילו אמהות דחקו בבניהן שישאפו את העשן — אולי הגאונות מידבקת.

למחרת יצאו למסע, חצו את לטביה ועלו על ספינה, ושם ניפץ רב-החובל בקבוק אל החרטום — מנהג השקה קדום שישל?ח אותם לדרכם בים. כמו חתן ששובר את הכוס ביום חתונתו כדי לזכור תמיד את חורבן ירושלים. ספן נשוי לספינתו. אם כי כולם הכירו את הסיפור על כלולותיו של המחזאי, שבהם מיאנה הכוס להישבר:

החופה היתה יפהפייה — ורדים יצרו קשת מושלמת מעל הזוג המאושר-בקרוב. אבל מתחתיה החל החתן להזיע: הוא רקע ברגלו על הגוש שסירב להתרדד, ואילו כלתו צפתה במחזה בחיוך מאולץ וניסתה למצוא סמליות בתקלה: שנישואיהם יהיו בלתי-שבירים? חזקים ובלי שום סדק? עד שרגל אחרת התערבה — רגלו של דוויד — וגאלה אותם מייסוריהם, והקהל הריע, ונסיכת הדבורים נישקה את בעלה, בלעה אל קרבה את הבהלה וגם את הספק עם מי מן האחים התחתנה בעצם באותו ערב; ועם מי מהם היתה רוצה להתחתן.

אבל עכשיו, לאחר עשרת ימי הפלגה, כבר הרחיקו מאוד מן החיים ההם. מהלחישות ההן. המחזאי מאקמנה, שחולדותיו טמונות לבטח בכיסו, מוכנות להיתרגם למקום קסום ששמו "ברודוויי", שבו יכירו כולם את שמו האלמוני, שבו התשישות תשתלם לבסוף, ורדים יתעופפו אל הבמה כמו להקת ציפורים, והוא יגרוף אותם בזרועותיו ויישא אותם הביתה אל אשתו, כדי שתהיה שלו ותישאר שלו.
אלה הדברים שייחל להם; שראה עכשיו כשישן על הקרקע, בצריף שלצד הרציף; וסביבו היו שרועים נוסעי הספינה, שקועים בחלומותיהם, איש-איש וגרסתו לחלום האמריקאי.

רות היתה הראשונה שפקחה את עיניה.
הלמות הכאב בידה העירה אותה, פעמה את דרכה אל שנתה. היא שאפה את האוויר. מתכת וזיעה. טעם לוואי של ים.
השעה היתה מאוחרת אמש — זמן רב אחרי שעת השינה שלה — כשהאישה מקצה הנמל הובילה אותם לכאן. גברת ליב??רטי. לא פסל ולא חירות, אלא בעלת בית שביקשה לעשות עסקים; הציעה להם מקום להניח בו את ראשם היגע. הם פסעו אחריה בדממה, התשישות הכריעה את מאות השאלות, כל אחד מהם שמח באותו רגע על האפשרות לישון שוב על אדמה מוצקה. אם כי היה מוזר לה, לרות, להירדם בלי מאמע ואסתר מתחתיה. בספינה נהנתה לשכב על הדרגש העליון, להרגיש את מילותיהן רוטטות למטה — סודות שמעולם לא הניחו לה לשמוע אבל לפחות במהלך ההפלגה יכלה לחוש בהם.
היא בדקה את אצבעה, שבסיסה כבר החל להתכהות.
לצדה, אביה נחר; שמונה שעות של רעיונות סתמו את נחיריו. טלאי הקרחת הלבן בהק על קודקודו, החלק הראשון שלו שבקע אל העולם, ובדרך כלל היה מוסתר מתחת לכיפתו העגולה.

לצדו, על הקרקע, התערבבו תלתלי אמה באלה של אחותה הגדולה — שטיח שחור, שמנוני ומבריק. כמו הסיפור שטאטע נהג לספר, על שלוש נשים — אלמנה, רווקה וגרושה — שהעבירו את ימיהן בסריגה, לבדן לגמרי, רק שלושתן עם המסרגות והצמר. עד שיום אחד התגלעה ביניהן מחלוקת, והן ביקשו להיפרד; אבל אז התברר להן שסרגו את עצמן זו לזו — בגדיהן, שערן ואפילו ריסיהן היו כרוכים אלה באלה.
מאמע הזהירה אותו אז שיפסיק. אמרה שהבנות יסבלו מסיוטים.

"אבל אאו?סט?יה," מחה טאטע, ועיניו נפערו בתמיהה, "זה משל. למשפחה."
בני משפחתה החלו להתעורר עכשיו, גפיהם נוקשים מקיפולים משונים. ואז זעו גם הישנים האחרים על הרצפה. רות הביטה כשפקחו את עיניהם בזה אחר זה, שבריר שנייה של מבוכה על פניהם בין יקיצה להבנה; כשנזכרו היכן הם.

אמריקה.
הגענו.

חיוך ק?רו?ם מש?ינה. ועיניים תרות סביב אחר דלי כלשהו, כדי שהגברים יוכלו ליטול ידיים ולהתחיל את היום החדש; את הכול החדש.

"אולי תחפשו בחוץ, בנות? בטח יש דלי בנמל." ל?ייב? אפשטיין הוא שביקש כשהתרומם מנומנם על מרפקיו, בטנו עדיין מונחת בניחותא על הקרקע.

לייב החייט, מן העיירה של רות ומשפחתה; שאיתו באה גם אשתו הקטנה והרזה, שאף פעם לא הביטה בעומד מולה אלא בצלו בלבד, כאילו עיניה דקות מדי ולא יכולות להכיל הרבה בבת אחת. הזוג תכנן לנסוע לאמריקה, לחסוך כסף מתפירת מותניות וחצאיות קפלים, ולשלוח אותו לבני המשפחה המורחבת, כמו שהדוד דוויד עשה בשבילם — מכתבים גדושי עצות; מכתבי המלצה; אדמומית שעלתה בלחיי גיסות ולא תמיד הוסתרה בהצלחה.
רות העבירה את ידה השמאלית אל מאחורי גבה. "דלי, מר אפשטיין? כן, אדוני." היא חזרה על המילה בראשה כשמיהרה אל הדלת, דלי דלי דלי.

תמיד היתה להוטה להועיל, לעזור למבוגרים כמיטב יכולתה; עוד לפני שלמדה ללכת כראוי כבר תרה אחר הוראות, מטלות, משימות, שאפשרו לה להרגיש חשובה מכפי שהיתה באמת. לפעמים צחקו בני העיירה על שקדנותה; אמרו שיש לה נשמה מבוגרת מאוד, יחסית לשמונה שנותיה הקטנות. אבל הבוקר השתוקקה במיוחד לתירוץ — כל אמתלה כדי לצאת מן הצריף.
רות פתחה לאט את הדלת, וגניחה חרישית עלתה מהצירים, כאילו גם הם שקעו בשינה. היא שרבבה את צווארה והתכוננה לנוף של ניו יורק. גורדי שחקים. מוניות. מוכרי בוטנים בכל פינה — בכל קרן רחוב ממש, כתב הדוד דוויד, כך שבקרוב הוא עוד ייהפך לבוטן מלוח! ורות חשבה בלבה שזה מזכיר קצת את הרעיונות של אביה — מגיפת בוטנים! האיש הממולח! — ושאלה את עצמה אם זה נחשב לדמיון; כי אם כן, אולי כדאי שתספר לטאטע — תראה, תראה! אמריקה ריפאה אותי! ומצד שני, אולי עדיף שתמשיך לשתוק ולא תשתדל למצוא חן כל הזמן?
מחוץ לצריף, אמריקה לא השתדלה בכלל.
הרציף היה שומם, שקט כמו שאיפת אוויר.
שום ספנים.
שום מוכרי בוטנים.
אף אחד.
רות שרבבה את צווארה עוד קצת.

מעבר למזח הריק, גם הים היה ריק. הספינה שלהם לא נראתה לעין, אפילו לא חב?ו?רת חלודה כתומה מרוחה בנמל; ואילו למעלה נפרשו השמים ברצף אחד, בלי שום דבר שייגע בהם או יקטע אותם, שום בניינים או גורדי שחקים. כמו כוס זכוכית שלא נשברת בחתונה, חשבה רות — סימן לבאות שמעולם לא הבינה.
עד עכשיו.
מאחורי הצריף ניצבו מחסני הנמל. שורות נטושות, חלונות מנותצים. חבית שרבבה לשון חלודה ממי גשם דולפים. אות חיים יחיד היה תגרת השחפים ממעל, כנפיהם עמלות ב??אוויר נטול רוח, זרמים שמסרבים לזרום.

"נו, גמדה שכמוך." אחותה הגדולה של רות צצה פתאום לצדה וסקרה את שממת הרציף. "איפה נמצא משאבה?" הן לא נראו כמו אחיות בכלל. אסתר היתה בת עשר, ובכל זאת היתה דומה מדי לאמה — שיער סמיך כמו צמר; עיניים שחורות; מבט חותך כמו תיל. ואילו רות נולדה פגומה — כפי שאסתר אהבה להזכיר לה תמיד — עין אחת ירוקה והשנייה חומה.
רות אף פעם לא הבינה איך הצבעים שבעולם לא נראים שונים בכל אחת מהן.

אבל הבוקר העולם פשוט נראה לא בסדר. הרגשה ברורה שמשהו לא תקין. אפילו לא רטט רכבות שנוסעות בתוך האדמה. מה, הדוד דוויד סתם המציא אותן? ואיפה גברת חירות הבוקר? גם ממנה לא שמעו כלום. אז אולי כל זה היה רק אחיזת עיניים אחת גדולה?
"אסתר..." היא הורידה את מבטה אל ידה. הכתם השחור התפשט כלפי מעלה. "אסתר, את בטוחה ש..." היא תהתה אם הציפורן תנשור בקרוב; אם השחפים יעוטו עליה וינקרו בה.
ובדרך כלל לא היתה אומרת כלום בקשר לבלבול שלה. היא לא אהבה להתלונן. וגם ידעה באיזה רוע יכולה אחותה להתייחס לחולשותיה. לכל החולשות.
אבל עכשיו הכול היה על כף המאזניים. כי כל זה היה עולם ומלואו.
או לפחות היה צריך להיות.
"אסתר, את בטוחה שכאן ניו יורק?"
יומיים לפני היציאה לקח טאטע את הבנות לעליית הגג, שנותרה כמעט ריקה אחרי שכל הניירות נשרפו במדורה. הוא אמר להן שכל אחת מהן יכולה לבחור פריט אחד מאלה שנשארו, כדי לקחת איתה כשיעזבו — מזכרת מהחיים האלה לחיים הבאים.

אסתר בחרה ראשונה, כמובן — צעדה מיד אל הכרך של שייקספיר, על המדף העליון בארון הספרים, כריכת עור כחלחלה שהיתה פעם פרה, בחיים אחרים. קשה להוריד משא כבד כזה מן המדף, שלא לדבר על נשיאתו על פני אלפי קילומטרים, אבל נראה שדווקא חוסר השימושיות שלו העלה חיוך על פניו של אביה; בחירה מושלמת, בדיוק לטעמו.
בתו השנייה בחרה במצפן, שהיה חבוי — ספק שכוח — בבלגן שעל המכתבה. ארבע מילים בסך הכול. צפון, דרום, מזרח, מערב. אבל עכשיו, על הרציף, אחזה בו, והרגשתה השתפרה; היא העבירה על שפתו את אצבעה הלא-שבורה, וציפורנה השמיעה צליל על החריצים, זמזום שכמעט הטביע את כל הרעשים האחרים.

הבוקר היה קולה של אסתר רם מכול. "טיפשה!" קרא הקול, והבוז מילא את כל מ?פתח פיה. "את לא זוכרת מה שדוד דוויד אמר?" קול בימתי, התפאר אביה תמיד — המורשת המוצלחת ביותר שהיה יכול לקוות לה. היחידה שתהיה דרושה לו אי-פעם. "א?ליס איילנד," אמר הקול עכשיו. "הרי הוא אמר לנו שקודם נגיע לאליס איילנד, ורק אז ירשו לנו להיכנס." דקלום מתוך תסריט שהיה מוכר לכולם, כנראה. חוץ מאשר לרות. "הבנת?"

והמחווה שהתלוותה לכך היתה נראית לכל קהל כמו חביבות פשוטה, אפילו חיבה, כשאסתר חייכה ואחזה ביד של אחותה. "לכן טאטע ואדון אפשטיין ילכו למשרד ההגירה." והיא משכה אליה את היד ולחצה אותה בעידוד. "ולכן גם את תסתלקי איתם." ואז פיתול. התפצחות נוספת. יבבה שכמעט לא נשמעה. "הרי לא חשבת שעשינו את כל הדרך בשביל זה, נכון?"

כעבור שעתיים, אחרי שהתעוררה מעלפונה, ישבה רות בחשמלית עם אביה וידידו, ואיבנה את פניה בחיוך חביב ורחב, כמו שאחותה הראתה לה. ואולי ביום מן הימים, בעוד שנים, הן יהיו דומות, ואולי אפילו אהובות באותה מידה. משפחה אמריקאית שהחלימה, צלקות שכמעט לא ייראו לעין.
כל עוד תצליח להתעלם מהכובד שבכיסה, מהמצפן המנסה למשוך אותה כלפי מטה. גם הוא נשבר כנראה, אמרה לעצמה, המגנטים התקלקלו כשהספינה נחבטה בחוף, כי כשעלו לחשמלית היא העיפה בו מבט, ליתר ביטחון.

לפני כן היא עמדה בקצה הרציף והביטה באוקיינוס האטלנטי, בידיעה שהים הוא מזרח. אבל החץ היסס, גמגם כמו שפתיים לפני בכי. ואז ירד: דרום, כך הראה, על הים שנפרש מקצה אירלנד ומטה.
לכן, עכשיו, חייכה רות חזק יותר ואמרה לעצמה שברגע שטאטע והחולדות שלו יהיו עשירים ומפורסמים, הוא יקנה לה מצפן חדש, שפועל כמו שצריך, וארבע הנקודות שוב יהיו במקום הנכון.

בסופו של דבר התברר שחיוכים מידבקים כנראה. מגיפה טרנס-אטלנטית.
חמש דקות לאחר שנכנסו למשרד ההגירה כבר דבק הצחוק בכולם — הגברים שטוחי הכובע, מאחורי דלפק העץ הענקי, התגלגלו משנינותו של איש החולדות.
"ניו יורק?" הם צווחו והביטו בזר עם הכובעון העגול הקטן וסבך הזקן — קן לשחפים שצרחו בחוץ, מלגלגים גם הם. "אמריקה?"
ואילו פניו החווירו כמו טלאי הלובן הזעיר על קודקודו. או כמו נקודה על המפה שאצבעות נואשות הצביעו עליה שוב ושוב. עד שנעלמה.

במשך הזמן נטוו אינספור סיפורים סביב הרגע הזה.
חלקם אמרו שעם הגעת הספינה ליבשה, נשמעו קריאות, "קורק! קורק!" אלא שמרוב תשישות שמעו, "ניו יורק! ניו יורק!" ובמשך שבועות לא הבחינו בהבדל.
אחרים טענו שהכירו את המילה האנגלית פ?ו?ר?ק, בשר חזיר, וחשבו שזו קריאתם של הספנים — "פורק! פורק!" — מטר איומים לא-כשרים, שנועד להבריח אותם מהספינה.
ואולי רב-החובל אמר להם שזאת התחנה האחרונה — "כמה מטרים מאמריקה", רק עוד היטלטלות קצרה בשממה. כן, ברור שיספיקו להגיע לארוחת הערב.

אבל רות ומשפחתה נותרו עם סיפור אחד. גרסה אחת ויחידה של שיברון לב.
אחרי שבועיים שלחו שוב את טאטע, הפעם למשרד השיכון בלינץ' ק?י, לנסות למצוא להם מקום מגורים. מאמע עמדה על כך שזה רק זמני, עניין של כבוד עצמי — ובלבד שיצאו מהצריף הזה. "אנחנו אולי המשפחה שלך, מוישה, אבל אנחנו לא החולדות שלך."
וכך הדפה אותם הניירת לעבר בית טורי נטוש, בנוי לבנים אדומות, יחידות דיור שמתקבצות יחד כמו המון שמנסה למצוא חמימות. בתים איריים, כך קראו למבנים האלה. ברחוב חצי הסהר הקלטי. או ברחוב מו?נ?ריא?ה. לא רחוק מהנמל, כאילו בכל רגע עדיין עשויים לז?מן את בני המשפחה כדי שישלימו את חציו השני של המסע.

כל יום, במשך שבוע שלם, קרצפו את המקום במים רותחים כדי לחסל את החיידקים המקומיים. מאמע סירבה לפרוק ולו חפץ אחד, ועמדה על כך שאיש לא ייגע בחבילות. "זמני, זוכר מה אמרתי לך?" אבל עד מהרה קבע טאטע מזוזה על משקוף הכניסה; גם זה היה עניין של כבוד עצמי. ואז שידל את הילדות לפרוק כמה פריטים שגררו איתם על פני חצי הגלובוס — או רק רבע מהדרך, כפי שהתברר. כך שעכשיו היתה קערת עלי תה במטבח, שמץ תחרה בחלון, ועל המדף — כתבי שייקספיר וכמה כרכים של התלמוד.

ובכל יום שישי, כשישבה לצד בני משפחה לארוחת הערב, כמעט הצליחה רות לשכוח כל דבר אחר; כמעט הצליחה להתעלם מהזעם והתרעומת הצפויים בהמשך הערב, אחרי שהבנות יגורשו למיטותיהן.
כי עכשיו, מדי לילה, התנהלו ויכוחים בין הוריה — טקסים שנשמרים באדיקות גם בתקופות קשות ביותר. קודם אכלו, אחר כך בירכו, ואז הגיע שלב התחינות והחרטות; האופטימיות גבוהת הקול של אביה, והכעס המצליף של אמה, שטיפסו במדרגות אל המישורת, שם ישבה רות, מכווצת בכתונת הלילה שלה, מחזאית יהודייה נסתרת ביציע הגבוה ביותר בתיאטרון מוסקבאי מוזהב.

היא פוקקה את אצבעותיה בזו אחר זו. הקמיצה לא התכופפה.
"אבל אמרתי לך, מוישה," שמעה את אמה צועקת עכשיו את השורה הקבועה, כמעט על פי אות. "אנחנו לא שייכים למקום הזה."

היא הבחינה בקודקודה של אמה, בעורפה שנמתח עד שחוליותיו בלטו, לפני שהוטל קדימה אל ההסתערות השגורה — אותה מתקפה ישנה-חדשה. "ומה עם דוויד?"
"נו, ומה עם דוויד?"
"מוישה, הוא נמצא שם לבד, לגמרי לבד."
"אאוסטיה, למה אני צריך להמשיך להגיד לך שלא חשוב מה קורה עם אחי דוויד?"
לראשונה שמעה רות את אביה מרים את קולו. כמו קול של זר.

היא העיפה מבט אחורה, אל פתח חדר השינה, אם כי ידעה שאסתר לא תמוש ממקומה. אפילו במהלך היום לא טרחה אחותה להקשיב, דבקה בדרכה כתמיד: "איך אני אהיה שחקנית מפורסמת," התייפחה, "בארץ שאף פעם לא שמעתי עליה?"
"אבל אסתר," ניסתה רות לנחם אותה, להוטה לר?צות כתמיד, "נדמה לי שגם כאן מדברים אנגלית." כי שמעה אותם ברחובות, את דיבורם המתנגן, את נימת הקול הקופצנית; את המילה "בחיי" שהם זורים בסופי משפטים ובתחילתם.
"תראי, יקירתי." עכשיו, למטה בסלון, התנשף טאטע כמתוך ריצה, והלהט העלה אד על פ??נים משקפיו. אמרו שהוא כמעט עיוור, ובכל זאת היה מסוגל לראות דברים שאיש מלבדו לא ראה. "אאוסטיה יקרה שלי, תראי שאני אצליח — אני אכתוב עוד מחזה." תוך כדי דיבור התקדם אל אשתו. בתחומה נראה רגוע יותר. "לא על החולדות, אלא מחזה חדש. אני אומר לך, יש משהו... אני כבר מרגיש את זה." הוא אפילו בירר בנוגע למכונת כתיבה חדישה — בדיוק מה שינסוך בו מרץ. "את מתארת לעצמך?!" קרא. "אותיות מתעופפות באוויר! גם אם הן נתקעות לפעמים, ככה אומרים..."

אות?יות מיתופפות ב??'וויר!
ורות חייכה, כי זה נשמע קצת כמו המילים שלה, שהתחברו לפעמים כשנתקפה חרדה.
העיקרשאנחנויחדלא?
מאמעאיךאומריםביתבאירית?
הילדההשנייההיאתמידמקוםשניבאהבה?
"רק... רק תני לי לעשות את זה," סיכם טאטע עכשיו. "תני לי לעשות את זה בשבילך?" ועכשיו הגיע סוף-סוף שיא הטקס: "בשביל נסיכת הדבורים שלי?" שם החיבה הטיפשי. הסיפור היחיד בעולם שהמחזאי סירב לספר.
בנותיו התחננו לפניו, ביקשו לשמוע את התמצית לפחות:
"טאטע, למה אתה תמיד קורא לה ככה?"
"מה זה הדבורים האלה?"
"מאמע?"
אבל אפילו אסתר לא הצליחה לחלץ את האמת מאמן, ולכן יכלו רק לתהות על הניצוץ שהבליח בעיניה השחורות בכל פעם שהנושא הוזכר — משהו שבין אזהרה לעונג. לפעמים, לאחרונה, היה זה אות החיים היחיד שנותר.
נסיכת הדבורים.

מבעד לדממה שבקומה מתחת נשמעו צעדים. רות הסתובבה וזינקה בחזרה למיטה, לפני שתיתפס ותישלח אליה בסטירה, פנים חמים על כרית קרה. אבל כששכבה שם בחושך, הבינה שהלילה זה היה שונה. כי הפעם מאמע לא התנגדה; לא אמרה לא, בשום שפה. הטקס התפתח, ושתי עיניים בצבע שונה היו עדות לו.

טאטע סיפר לה פעם, זכרה רות, שדבורים מת?קשרות לפעמים לא בצליל אלא במרא?ה — הן רוקדות ומתבוננות בריקוד של האחרות. "מחול הדבורה", קוראים לזה. הן מתרוצצות בכל מיני צורות מיוחדות, ויוצרות מפות שמסבירות לאחיותיהן לאן לעוף. וככה, לא משנה מה יקרה, שאר הנחיל אף פעם לא ילך לאיבוד.

"תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר / רות גיליגן. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 343 עמודים.