"וואו, א פול האוס", אמרה בוני טיילר בתחילת ההופעה שלה בהיכל התרבות בתל אביב. בקולה הצרוד ניכרה הפתעה שהיא אפילו לא ניסתה להסתיר. אף אחד לא ציפה לכך שהאולם יהיה גדוש לכבוד הזמרת הוולשית. גם לא היא וחברי הלהקה שלה. ובכל זאת, לא היה מקום להכניס סיכה.
הערב הזה העלה הרבה שאלות אקזיסטנציאליסטיות. נגיד, "בוני טיילר? בתחילת פברואר?", או "למה בעצם אני הולך להופעה הזו?". מעניין במיוחד היה לבחון את הקהל, שכצפוי לא היה ממש ברור. אלה לא המעריצים הנוסטלגיים של פול אנקה, אבל גם לא הבלנד הנצחי של אלטון ג'ון. בכלל, יש כזה דבר כמו קהל של בוני טיילר? הנה, במקום תשובה הרווחתם עוד שאלה דקארטית לאוסף.
בוני טיילר נולדה ונשארה אנדרדוג. היא לא זמרת של שיר אחד לפחות ארבעה נאמברים היו לה במשך עשור בין הסבנטיז והאייטיז. עם כל אחד מהם היא יכלה בקלות לפתוח את ההופעה, ובכל זאת היא בחרה דווקא בקאבר ל-Have you ever seen the rain של קרידנס קלירווטר רבייבל. אפשר לראות בכך לוזריות או לכל הפחות מגננה וחוסר ביטחון, אבל אצל טיילר זו פשוט מודעות. היא יודעת בדיוק מי היא ובעיקר מי היא לא. היא אומרת תודה בכל יום שיש לה מיתרי קול, והכרת התודה הזו נשמעת היטב עד לשורה האחרונה באולם.
יש משהו מקסים בצניעות הזו. בניגוד לגלוריה גיינור, שביססה לפני כמעט שנתיים על אותה במה הופעה שלמה על שיר אחד ועדיין התייחסה לעצמה כאל דיווה, טיילר ידעה לחלק היטב את שיריה הגדולים. את Lost in Paris היא שיבצה כשיר השלישי, It's a Heartache הגיע חמישי, ביצוע מושלם ומרגש ל-Total Eclipse of the Heart בא בשיר העשירי ואת I Need a Hero שמרה לסוף, כשהיא סוחפת אחריה קהל נרגש. הוא היה נרגש בעיקר משום שהיא עצמה הייתה כה נפעמת, עד שגם אחרי שההופעה הסתיימה ואנשים החלו לנהור ליציאה, היא נשארה להודות לשורות הראשונות ופשוט סירבה לרדת.
ההסתפקות של טיילר במועט עזרה לה לנתב את הנחיתות לטובתה. היא לא התביישה לעצור ולהתחיל שוב לאחר שטעתה בתחילת הביצוע ל-Hide Your Heart של פול סטנלי. ניכר עליה שלפעמים העסק קצת גדול על הגרון שלה, אבל ההתלהבות חיפתה על הכול, גם על חוסר הקול. היא סיפרה אנקדוטה חמודה, כיצד התגלתה בצעירותה במקרה על ידי צייד כישרונות שבא לבר שבו שרה, חיפש שם זוג אחר ובמקרה הגיע להופעה שלה. עד היום היא לא מבינה איך Total Eclipse of the Heart כבש את המצעדים בארצות הברית והפך לאחד מלהיטי הקריוקי הגדולים בכל הזמנים. מבחינתה, היא עדיין אותה גיינור הופקינס מהכפר סקוון שבווילס, ילדה שמעריצה את ג'ניס ג'ופלין וטינה טרנר. הכי דאון טו ארת' שתמצאו בסצנה.
ואם כבר דאון טו ארת' ונערת כפר, טיילר ביצעה שני שירים, Flat on the Floor ו-This is gonna Hurt, מתוך האלבום Rocks and Honey שהוציאה ב-2013 בנשוויל. דווקא השירים המצוינים הללו, שניכרת בהם השפעת הקאנטרי של עיר המוזיקה מטנסי, מעידים על הפספוס הגדול בקריירה המאוחרת של טיילר. עם הקול המחוספס ונטול המניירות והלוק הבימבואי והשובבי גם הרבה לאחר שחצתה את גיל 60, היא פשוט נולדה לקאנטרי. לו רק הייתה אמריקאית, ייתכן שהקריירה שלה לא הייתה נעצרת באמצע שנות ה-80.
השירה שלה רחוקה משלמות, וגם הסאונד הצורם וגדוש הדיסטורשנים בהיכל התרבות לא עזרו מדי, אבל על כל מכשול טיילר התגברה בסיוע להקת הליווי, ובמיוחד הגיטריסט מאט פריור. הוא היה נפלא והפגין יכולות גבוהות, כשלשיאו הגיע עם מספר קטעי סולו משובחים בשירים שסגרו את הערב. רגע לפני שהיא מבצעת את I Need a Hero ונפרדת, טיילר סיפרה כיצד התרסקה ב-1988 עם השיר "The Best", שנחל כישלון רגע לפני שעבר לידיה של טינה טרנר. ההמשך ידוע. לא הייתה בקולה קנאה, רק מעט עצב מהול בפרגון ובגאווה על כך שאלילת נעוריה הרימה שיר שהיא ביצעה לפני כן.
זו המהות של בוני טיילר אישה עם צניעות כובשת וצרידות ממכרת, שלפחות לערב אחד אי אפשר היה שלא לאהוב.