אילו שיחקתם "ארץ עיר" ונפלתם על האות ע', האם הייתם משבצים עפיפון ב"חי" או "דומם"? לכאורה, התשובה ברורה, הרי מהו עפיפון אם לא כלי משחק פשוט המורכב מנייר, מקלות וחוטים? ברמה הפילוסופית/אקזיסטנציאליסטית התשובה אינה כה ברורה. הרי ברגע שעפיפון מתחיל לנסוק יש לו לב ואיברים נעים. עפיפון הוא חופש, הוא שמיים כחולים הוא החיים עצמם.
מיד לאחר שרומן גארי סיים לכתוב את "עפיפונים", אולי הטוב שבספריו (ותודה לאל, היו לא מעט כאלה), הוא שם קץ לחייו. זה היה אכזרי, אבל במידה מסוימת גם יפה, מאחר שהסיום הזה סימל את מהותו של גארי איש עם לב ענק שחציו האחד יהודי, השני צרפתי וכולו אנושי. גארי מהל שמחה בעצב, כל רגע בחייו היה קוקטייל של אופטימיות ואובדנות. אדם שהיה עפיפון אחד גדול - חי, דומם ובעיקר מתקיים מנייר. עפיפון היה בשבילו זיכרון, וגארי חי ובעיקר מת על זיכרונות.
זיכרון מדברים טובים צריך לשמר, ו-36 שנים לאחר צאת הספר ביים עידו ריקלין את המחזה "עפיפונים" עבור תיאטרון באר שבע. לודוביק פלרי (תום חגי) הוא נער צרפתי מכפר בנורמנדי שחי עם דודו אמברואז (ניר מנקי), לוחם לשעבר שהפך לפציפיסט ומשקיע את זמנו בבניית והטסת עפיפונים. לודוביק מתאהב בלילה ברוניצקי (אביגיל הררי), צעירה פולניה אריסטוקרטית שמגיעה עם הוריה הקפריזיים לחופשה בכל קיץ. לאורך השנים הם מבלים יחד ומפתחים קשר רומנטי, אך אז מתחילה מלחמת העולם השנייה ולודוביק מנסה לעלות על עקבותיה של אהובתו. הוא משתמש לצורך כך בז'ולי (שירי גולן), מדאם יהודייה מפריס שמצליחה להתחזות ולהעביר מסרים שאמורים לסייע לו לאתר את לילה. יצליח או לא, לודוביק מאבד את תמימות הנעורים ויודע שמכאן הכול כבר לא יהיה אותו דבר.
ריקלין לקח פה ריזיקה לא קטנה. לא פשוט להפוך יצירה ספרותית להצגה מופתית, ורק השנה כשלו מספר עיבודים כאלה בתיאטראות. הוא הלך אול אין וזכה בקופה. ההצגה שלו עושה מה שתיאטרון צריך לעשות לפרוט על המיתרים העמוקים ביותר של הרגש ולהביא אותך לידי דמעות. זה, למרבה הצער, לא קורה כבר יותר מדי בהצגות בישראל. רעייתי שישבה לצדי לא הפסיקה לבכות במערכה השנייה, ואני לא אודה שגם לי זלגה דמעה, כי גברים הרי לא בוכים (כמובן שלא).
כמו ב"כל החיים לפניו" ו"חרדתו של המלך סולומון", אותם כתב תחת שם העט אמיל אז'אר, גם ב"עפיפונים" גארי שילב בין הפן הצרפתי, היהודי והאנושי כדי להסביר את ההוויה בצרפת השסועה של מלחמת העולם השנייה. בעוד הוא מנסה להדגיש את קדושת החיים, הוא מודע היטב לטומאתם, כפי שמסבירה מדאם ז'ולי ללודוביק: "אין בחיים האלה שום דבר טהור. מה שטהור נשאר ברחם". משפט אחד קטן שמיטיב לתאר את העולם בין 1939 ל-1945, מקום איום וחסר טוהר, שבו כל האמצעים לשרוד היו כשרים.
אי אפשר היה להישאר אדיש לעוצמות שהביא הצוות הנפלא על הבמה. ניר מנקי הפליא כדוד אמברואז, שירי גולן, בתפקיד כפול של מדאם ז'ולי וגניה ברוניצקי, הייתה גדולה מהחיים, אודי בן דוד שכנע כאיש המחתרת השאפתן ויקטור סובאבר, הליהוק המתעתע של ירון ברובינסקי כקצין הגרמני פון טילה היה מושלם ומולי שולמן היה אדיר בתפקיד השף מרסלן דופרה. יותר מכל אחד אחר על הבמה, שולמן/דופרה העביר את תחושת הסוריאליזם של מלחמת העולם השנייה, זמן ומקום שבו לא היה ברור מי אתך ומי נגדך וכל אמצעי הישרדות בו כשר. הקרב הפרטי שלו הסתכם בצורך להנחיל לכובשים הגרמנים הוולגריים את אנינות המטבח הצרפתי. הוא חגג את ניצחונו, מה שלא היה כל כך ברור לגבי שאר המשתתפים, במיוחד לודוביק ולילה.
חגי והררי הם לודוביק ולילה, והם היו פשוט מהפנטים. יש בחגי משהו מוזר, תווי פנים של ווירדו, קאסט מושלם עבור לודוביק, שהוא סוג של איש גשם שזכרונו אינו שומט דבר. בזיכרון זה הוא נאבק, כמו מחברו, על מנת שלא יביא עליו את סופו. הררי, מצדה, משמשת לו פרטנרית נפלאה. היא מצליחה לפזר את אבקת ההתאהבות בה לא רק ללודוביק, אלא גם לקהל. השניים ריגשו במיוחד בתמונות הסיום העוצמתיות, שלא השאירו אף צופה אדיש. היו במחזה הזה לא מעט רגעים מרגשים, והם לא היו מגיעים ללא הביצוע המושלם של הצמד הזה.
"עפיפונים" הוא אחד מאותם מחזות משובבי נפש, שבהם אתה מגלה לשמחתך כיצד הצליחו בימוי נפלא וצוות שחקנים מעולה לשמר יצירת מופת ספרותית גם על הבמה. תיאטרון באר שבע שוב ידע לבור את המוץ מתבן הבנאליות ולנפק הצגה מרשימה, מרגשת וכובשת.
