דאבל פנטריישן

לפני שארז טל הפך לשמעון נלעג, היו לנו שמעונים בעלי אופי מכונן. כן, כן, חבריי הקטנים בחדר של חני נחמיאס ובערוץ הילדים המקושקש והמחריד, מי זוכר, מי יודע מיהו שמעון ישראלי? ומי יודע עד כמה ישראלי הוא היה? לא ישראלי במובן הרמיקס של "רק בישראל", שהפך שיר ציוני נלהב של להקת חיל הים לזמר עלוב שמציג ישראליות חסרת תקווה, עם הרבה דויד והרבה תקווה והרבה מאוד לימור.

כן, שמעון ישראלי, רבותיי. היה לו קול נמוך מים המלח והיה לו זקן קברניטי והיו לו עיניים טובות, ואי אפשר להתעלם מנוכחותו בשירים של בצל ירוק, ובכלל, קולו המרעים, זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו כעת. איזה בס עמוק ומלא משמעות, כי די לנו בטנורים, ודי לנו בכל מיני אנשים שנעים מבריטון לסופרן, אני באמת סבורה שזה נמאס, הגיע הזמן להחזיר לדיון את העובי והעומק של הבס. שמעון ישראלי שר בדיסק הנפלא הזה, שמאגד שירים של "בצל ירוק ועוד", את "די נמאס לשמוע כיפאק מה נשמע" ו"די נמאס למרוח גריז על הנשמה" ו"סוף סוף נפטרתי מישראלים" ו"די מספיק לשמוע זכרונות תש"ח". כן, כן, בלב שנות החמישים, שהיו מאוהבות באדמנתו הנשגבת ובכל רגביה המוזהבים, מגיע שמעון ישראלי עם "על האי הבודד, רק אני וההד", ומואס בקול הבס העז שלו בייצוגים של הצבר שהתהוו בדיוק בימים האלה, וכללו בעיקר "כיפאק מה נשמע" ו"זכרונות תש"ח". האין זה נפלא לגלות מסרים חתרניים שנאמרים בקול רם ועז? השיר הזה, "על האי הבודד", הוא בדיוק ההפך מ"יבוא היום ועוד תשב אל מול האח" של חיים חפר. זה שיר שמביע סלידה ובוז לכל "זכרונות התש"ח", ורק לשם כך הדיסק הזה חשוב מעבר לכל הדביקות והדבקות בתימת החלב והדבש הנוסטלגית. כשאני מזהה אמירה חתרנית, מה אומר, אני נעשית מאוד חרמנית. דיסק חובה, מרשים ומעורר השתאות.

לצידו התפעלתי גם מ"כשבגרוש היה חור", עוד מוצר של מפעל התפארת של הליקון, אלא ששם לא מצאתי חומרים חתרניים מחרמנים. "כשבגרוש היה חור" מכיל שירי מופת שפותחים לנו דלת קסמים לימים שבהם עדיין לא נולד המודל של "בשמלה אדומה ושתי צמות", וכולנו היינו ארוזות בקוקו ובסרפאן, ובדיסק של בצל ירוק תוהות בנות בצל ירוק מהו טבעו של הקוקו הזה, זנב הסוס, ובהחלט קוראות לו "סוס טרויאני". מקסים, האין זאת?

להקשיב לשמעון בר - עוד שמעון אחד שנשכח, חבר רביעיית מועדון התיאטרון, גדעון זינגר הגבוה מימינו, ויענקל'ה בן סירא, גירסה מוקדמת של מיני-מי, משמאלו, זמר נפלא שמותו קבר אותו בשאול השיכחה והארכיון שאיש אינו מבקר בו בגלל חרדת קורי עכביש, וקולו טנור רך ועדין, ויפהפה - ולעליזה קאשי שרים יחד את "ערב בא", השיר הראשון מפסטיבל הזמר הראשון, שזכה במקום הראשון. מי זוכר את קולו הערב והרך של שמעון בר? הלו? מישהו שומע אותי? והקול הצלול ההוא, פעמוני הכסף בגרונה של אסתר עופרים, עוד בטרם נוסף לצלצוליהם טעם לוואי של מבטא גרמני, אולי הזמרת הגדולה ביותר שקמה לנו, שיום אחד פשוט קמה והלכה. להקשיב.

אני אומרת לכם, עשו קוקו מחורפן, תמצאו בארון של אמא איזה סרפאן, ופשוט צאו במחולות, צאו ליפו בעקבות "אין כמו יפו בלילות" של "רביעיית מועדון התיאטרון", תעברו ברחוב הגליל מספר שתיים, סימטה חמישית מימין, ותצלצלו פעמיים בבקשה, את הדלת תפתח לכם הגברת דמארי לפני שהפכה לאנדרטה עונדת עגילים שתלויים עליהם שלל פרסים וערבי הוקרה. דמיינו לכם שושנה אחת, מבין הרבה שושנים, שפשוט עומדת ושרה טקסט של אלתרמן, בכאב ובחית ועיין. זה מנפיק דמעות, דמעות ממש, גם כשהיא שרה שורה קצת מוזרה כמו "הוי כמה צחקנו כך פעם/ ראשי המתולתל כה הזהיב/ היה לדברים איזה טעם/ של עץ תפוחים באביב". כן, עץ תפוחים באביב האלתרמני, שוב אנחנו מוצאים כאן נוסטלגיה שמתגעגעת בעצמה לנוסטלגיה.

אבל מעבר למעשה הגעגוע הכפול, כמה מענג למצוא כאן טעות ליהוק חמורה, כי שושנה דמארי, גם היא תחת הכותרת של פרס ישראל, לא יכולה לשיר על תלתליה הזהובים שהזהיבו. זה פשוט לא עובד ככה, במציאות, עם כל הכבוד לאלתרמן ולוילנסקי. הימים היו ימיהם של התלתלים התימניים נוטפי טללי נעורים עבריים, ולא ימים של תלתלי זהב. ככה זה, תעשו מחקר דמוגרפי על הפיגמנטים של שנות החמישים, וצדקת טענתי תוכח.

לאה גולדברג כתבה פעם "מתי מהלכים בשנתי", וממש כך, הדיסקים האלה מביאים לנו את בני ברמן ז"ל ואת ברקו מ"בצל ירוק", שנהרג בגיל כה צעיר בתאונת דרכים, ובני אמדורסקי, שמותו מוטל בספק ולדעתי הוא עדיין חי מאוד וצחוקו המתגלגל עוד נשמע כאן, וגם את אלכס וייס, המעבד שזכויות כל כך גדולות רשומות לו בדברי הימים שלנו, ואת דוד טל מהצמד "חדווה ודוד", שהפך את "אני חולם על נעמי" ללהיט בינלאומי. אגב, הידעתם שחנן גולדבלט יבל"א היה פעם, אלוהים ישמור, תשבו חזק על הכיסא, חנן תרשיש? כן, גם אני התעלפתי, חנן ענן שלנו, חנן גשש בלש, היה פעם חנן תרשיש. תשאלו אותו, הוא לא יכחיש. וכל השאר, וכל השאר, מצחיק ומעורר מחשבה ובעיקר מסמרר שיער, כן, בהחלט, גם ניתוח פוסט-מודרני וניתוח מעקפים ומחשבה חריפה, לא החריבו לי את הזיקפה. השיער עמד לי, צמרמורת של ממש, כמה שזה מעורר חלחלה ובעתה, בסרפאן שלי צמחה בליטה.