כשסופר כותב על תהליך הכתיבה שלו במקום לספר לנו סיפור טוב, התוצאה יכולה להיות אחת משתיים: יצירת אומנות או אוננות פרוזאית בחלל הריק. למרבה הצער, "מסעות בחדר הכתיבה" נופל לקטגוריה השניה. אם להשתמש באחד התיאורים המופיעים בספר החדש של פול אוסטר, "נפיחה שופעת ומהדהדת". ארס פואטיקה שנראית כמו ניסיון לפתור מצוקת כתיבה.
המונח הרומי "ארס פואטיקה" (ארס מלשון ART, אומנות הפואטיקה) מתייחס ליצירת אומנות שעוסקת בכתיבת היצירה עצמה. הטקסט המקורי שמשמו נגזר המונח נכתב על ידי המשורר הורציוס לפני למעלה מ-2,000 שנים, עוסק בהנחיות לכותב המתחיל: כיצד יש לכתוב סיפור טוב, מעניין וקוהרנטי. מאז הוא הפך לשם קוד לכל יצירה אומנותית, ספר, סרט או שיר, שעוסקים בתהליך הכתיבה עצמו.
שמו של הספר החדש של אוסטר מלמד על תוכנו הארס-פואטי. לפעמים אנחנו מדמיינים סופר כמי שיושב ליד לפטופ בבית קפה בסוהו בניו יורק ובודה מליבו סיפור שנתמכר אליו. לפעמים זהו איש אשכולות עגנוני שיושב בביתו מוקף באלפי ספרים, שמהם הוא טווה את העלילה. אצל אוסטר סביבת העבודה סטרילית יותר, ובמידה רבה, פוסט טראומתית. מסע הכתיבה מתחיל באיש זקן הסובל ממעין אלצהיימר, שנמצא לבדו בחדר. האיש הזה לא יודע למה הוא נמצא בחדר, ועד לסוף הסיפור גם לא ממש מצליח להבין לחלוטין מהי התכולה שלו (אילו רהיטים יש בו). במידה רבה של אכזריות, הזקן, ככל הנראה בבואה של "אוסטר הכותב" עצמו, אפילו לא מצליח להבין אם החדר נעול או לא.
שעריו של בית הסוהר הפואטי הזה לא נפתחים עד לסוף הסיפור, בו אוסטר מכריז, במידה רבה של חשיבות עצמית, כי מר בלנק, שמו הלקוני של גיבור הסיפור, "הוא אחד מאתנו". לאורך כל הספר נראה שאוסטר חותר אל הלקח הזה. וכדרכם של ספרים שמנסים "To make a point", נראה שהמשל מוקרב לטובת הנמשל. הסיפור, הפרוזה, נדחקים לטובת מוסר ההשכל: "הפרדוקס הוא שאנחנו, בדותות של תודעה אחרת, נשרוד יותר מן התודעה שיצרה אותנו, שכן ברגע שאנו מושלכים אל העולם, אנו ממשיכים להתקיים לנצח, ואת סיפורינו ממשיכים לספר אפילו אחרי מותנו".
אוסטר מנסה לומר שהיצירה שלו תמשיך אחריו. שהדמות בספר, משונה ומוגבלת ככל שתהיה, אשמה וצודקת ככל שתהיה, תמשיך לחיות גם כשאוסטר יפסיק לצאת למסעות בחדר הכתיבה שלו. אולי בגלל התחושה הזו, שקשה לומר שהיא מהווה חידוש כלשהו, הוא לא טרח להשקיע בגיבור שלו ובעלילותיו. שהרי גם ככה, הוא ימשיך במסעותיו לבדו. בביקורת שכתבה סופי הריסון ב"ניו יורק טיימס" היא כינתה את היצירה "רזה ולא מספקת". וכך היא הסבירה את הביקורת שלה: "כשהרומנים של אוסטר עובדים, זה בגלל שהוא מצליח לשכנע אותנו בטריק הכי ישן של הסופר: שהדמויות שלו איך שהוא נפרדות מהיוצר שלהן.... ביקום של מר בלנק (גיבור הסיפור) זה מעולם לא קרה, ולכן קשה לנו לחוש אכפתיות כלפיו".
בסופו של דבר, כך נדמה, "מסעות בחדר הכתיבה" היא יצירה די פרובינציאלית. דמיינו סופר בחדר שבו הוא כותב. אין לו רעיונות אז הוא מתחיל לכתוב על "הסמוך והנראה" שלו: המיטה, השולחן, הדלת והחלון. כל העצמים המובנים מאליהם הופכים להיות מילים, שדרכן מנסה הסופר לפרוץ את מחסום הכתיבה. אפילו הדמויות בספר לקוחות ברובן מדמויות שהופיעו בסיפורים קודמים של אוסטר, מה שמחזק את תחושת הקלסטרופוביה ברומן הזה. ה"נפיחה" שהוזכרה בפסקה הראשונה היא לא היחידה. ביצירה דלת מבחינת היכולות הפרוזאיות והפיקטיביות (בדיוניות) שלה, לא פלא שאוסטר עוסק בפלוצים, בהשתנה עצמית ובזקפה שבאה והולכת. מה שיכול להיות עיסוק מקורי בדוחה ובשפל שבחיים, הופך ב"מסעות" לתיאור של אימפוטנציית כתיבה שמומרת לשעמום.
להבין את "החיים עצמם"
בחדר שבו שוהה מר בלנק, גיבור הסיפור, ישנו ספר נוסף ששמו הוא "מסעות בחדר הכתיבה". סיפור בתוך סיפור כלי ספרותי מוכר ועתיק - אמור לתת עומד לעלילה הנפרשת בפני הקורא. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור איוב, הכולל סיפור מסגרת ההתערבות בין אלוהים לבין השטן, וסיפור פנימי הכולל את הסבל שניחת על איוב. במקרה של "מסעות", נראה שמדובר בסך הכל במראה המשקפת את חוסר היכולת של אוסטר להשלים חיבור ספרותי ראוי לשמו כפי שהוא ידע לעשות בספריו הקודמים. "הטרילוגיה", "שיגיונות ברוקלין", "ליל האוב" וספרים אחרים קודמים שלו, כללו אף הם שימוש בשיטת ה"ארס פואטיקה", אולם הם כללו גם תחושה שהסופר לא עסוק רק בעצמו ובמכונת הכתיבה והלפטופ שלו, אלא גם בניסיון מעמיק וחרוץ יותר להבין את "החיים עצמם".
ואולי כדאי לסיים זאת במילותיו של אוסטר עצמו, כפי שהן מושמות בפי גיבורו, שסיים לקרוא את הרומן שהגיע באורח פלא לחדרו. "מר בלנק משליך את כתב היד על השולחן, נוחר בבוז ובמורת רוח, זועם על שאולץ לקרוא סיפור שאין לו סוף, יצירה לא גמורה שבקושי התחילה, סתם פרגמנט מחורבן".
מסעות בחדר הכתיבה / פול אוסטר. מאנגלית: משה רון. הוצאת עם עובד. 140 עמודים