דויד גרוסמן מדבר על לסביות

בספרו האחרון של דויד גרוסמן, "בגוף אני מבינה", מעמיד הסופר בפעם הראשונה דמות לסבית מרכזית. בראיון לגיליון האחרון של "הזמן הוורוד" פורס גרוסמן בפני עופר רוג את תחושותיו בנוגע להצבתה של הדמות במרכזה של אחת הנובלות בספר. הנה קטע מהראיון:

- השינוי שחל בתכני הרומנים יכול, אולי, להיות רלוונטי לוויכוח שעולה תדיר בשנים האחרונות במסגרת דיונים בקהילה: עד כמה יש לקשור בין העניין ההומו-לסבי לבין הדיון הפוליטי ימין-שמאל, שמעסיק את החברה הישראלית באופן בלתי פוסק. במובן מסוים רק העזיבה של הנושאים הגדולים פינתה מקום לנושאים שנחשבים, מבחינה פוליטית לפחות, משניים.

"כן, זה חיוני שניצור מקום לדברים האלה, ממש חיוני. מפני שאנחנו חיים באזור אסון כל כך אלים, יש נטייה לנפש להתכווץ ולא להרשות לעצמה להרגיש יותר מדי. צריך למצוא איזון נכון, שמצד אחד לא ינתק אותנו מהמציאות, כי ניתוק מהמציאות מסוכן בעיני - צריך להיות במגע עם המציאות האלימה והקשה ולנסות להשפיע עליה; ומצד שני לשמר כמה שיותר מקום לעדינות, ליחסים, לרגשות - להיות מסוגלים להבין בני אדם ואופנים של מחשבות ורגשות. בסיטואציה הנוכחית אין מקום לניואנסים, והכל עובר תהליך של הטפשה ואדישות. עבורי, בעצם פעולת הכתיבה יש התרסה נגד ההלאה הזו".

- למרות שהספר מתעסק ברמה הרגשית וברמת היחסים בין הדמויות, הוא נושא גם משמעות פוליטית חזקה: גם בסיפור המרכזי, על האם והבת מלאני, וגם בסיפור השני, על שני הנערים, יש נימה של קבלה ושל אהדה כלפיהם. יש לזה משמעויות פוליטיות בהקשר של הנושא ההומואי.

"כשאומרים על משהו שהוא נושא, זה שם אותו במשבצת. זה חלק מהחיים בבועה הזו שלנו. זה לא הנושא, כמו שהיוגה אינה הנושא ויחסים בין אם לבת אינם הנושא. אני חושב שיש פה נכונות. יש פה פתיחות לכל מה שקורה לבני אדם: פתיחות וסקרנות, בלי שיהיה אכפת
לי מהנטיות המיניות שלהם".

- יש בסיפור מתח מעניין בין האוניברסליות של המשיכה המינית (הומואית או סטרייטית, של גבר או אשה) לבין העובדה שהומוסקסואליות ולסביות הן עובדות מוצקות, הזקוקות להכרה ולמאבק.

"מהרגע שאפשר להגיע למקום המכליל, שבו 'לא חשוב גבר או אשה' - ברגע שמגיעים למקום הזה, אתה הופך להיות אתה עצמך הייחודי. אתה מגיע לנקודה שאינה עסוקה בקטלוג ובהגדרות, ולכן זה ממש לא סותר".

- קראתי את הראיון שלך ב"הארץ" עם צאת הספר, ותהיתי לגבי השתיקה וההתעלמות הכמעט מוחלטת - אני לא חושב שבמהלך הראיון מוזכרות המילים "הומו" או "לסבית".

"קצת מפליא אותי. ואני מבין שאתה קורא את זה מנקודת המבט שמעניינת אותך. נראה לי שאתה עושה צמצום של ספר, ולפחות בשאלה הזו, אתה לוקח חלק מצומצם למדי, מתוך הסיפור ורואה בו את חזות הכל, וזה לא כך... אחת הטענות של אנשים בקהילה היא שמתייחסים אליהם בסטיגמות וגודרים אותם. ואתה מכניס את עצמך לגטו הזה: בזה שאתה בוחר להאיר את הדברים באור אחד בלבד, אתה מאשר את הסטיגמות".

- זה צד אחד. אבל הצד השני הוא שלרוב ההומואיות כלל אינה קיימת בטקסטים ששייכים למיינסטרים, וגם במקרים בהם היא כבר כן מופיעה, כמו כאן, לא מדברים עליה.

"בספר הזה לא היה רצון למחות על ההשתקה, כי כשאתה עושה משהו מתוך מחאה, יש מאמץ... בסיפור יש התייחסות להומואים וללסביות כאל אחת התופעות בעולם, כמו השכחה הכרונית של נילי וכמו הקנאה של שאול. אני מקווה שלא ניכר המאמץ שקיים בספרים ש"מטפלים בנושא". לא טיפלתי בנושא, אלא כתבתי על דמויות של הומואים ולסביות".