סרטי האימה היפניים זכו ל-15 דקות התהילה הבינלאומיות שלהם בין סוף שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים. השילוב, הבלתי אפשרי לכאורה, בין קדמה טכנולוגית למסורת תרבותית עתיקה, הלהיב את המערב בכלל ואת המפיקים ההוליוודיים בפרט. האחרונים הכו בברזל בעודו לוהט והוציאו במהרה חידושים לסרטי האימה המצליחים ביותר של ארץ השמש העולה באותה תקופה. היצוא המצליח מכל היו סדרות סרטי "הצלצול" ו"הטינה", אך היו עוד סרטים רבים וטובים שקצת נשכחו, דוגמת "מים אפלים" (2002) של הידאו נקאטה, במאי "הצלצול" המקורי, שזכה לגרסה אמריקאית ב-2005.
"הצלצול 3", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, מגיע תריסר שנים לאחר "הצלצול 2", שהיה בינוני להחריד וסימל כבר בזמנו את תחילת שקיעתה של האופנה היפנית. בשלושת הסרטים הרעיון נשאר זהה: מתברר כי קיימת קלטת וידאו מסתורית שכל מי שצופה בה, מוצא את מותו שבעה ימים לאחר מכן מידיה של רוח רפאים של ילדה בשם סמארה. עם זאת, צוות השחקנים שהופיע בשני הסרטים ההוליוודיים הראשונים, ובראשו נעמי ווטס, הוחלף בקאסט צעיר וחדש.
העלילה עוקבת הפעם אחר דמות בשם ג'וליה, אותה מגלמת האיטלקייה האלמונית למדי מטילדה אנה אינגריד לוץ. היא נפרדת מבן זוגה, הולט, שעוזב ללימודים במכללה מרוחקת, ולאחר שהוא מפסיק לענות לטלפונים ולסקייפ בנסיבות מחשידות, מחליטה להתחקות אחר עקבותיו בעצמה, במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולהתקשר למשטרה. בקמפוס נתקלת הצעירה בכמה טיפוסים מפוקפקים, בראשם גבריאל, פרופסור למדעים המגולם על ידי ג'וני גאלקי ("המפץ הגדול"), שמייעצים לה להתחפף משם.
מתברר כי אותו פרופסור חסר אחריות משתמש בתלמידיו כשפני ניסיון. הוא מאלץ אותם לצפות בקלטת הווידאו הקטלנית, שלטובת ילידי שנות ה-2000 הומרה מ-VHS לקובץ דיגיטלי. כל זאת, רק כניסוי כדי לראות מה יקרה להם. מלבד הדיגיטציה של אותו סרטון מאיים, קיים הבדל משמעותי יותר בין "הצלצול 3" לפרקים הקודמים בסדרה. כעת ניתנת למקוללים אפשרות להימלט מהגורל האכזר, במידה ויקרינו את הסרטון לאדם אחר, ובכך יעבירו את הקללה אליו. כלומר, הסרט מציג את מוטיב "שרשרת אימה", אך למרבה הצער, עושה זאת בדרך הרבה פחות אינטליגנטית ומורכבת מאשר "It Follows" המוערך, שהשתמש בו גם כן לפני כשלוש שנים.
"הצלצול" המקורי אמנם הקדים את זמנו בעיסוק בוויראליות של המדיה, אבל עשה זאת בעידן שקדם אך במעט להשתלטות המוחלטת של האינטרנט על העולם, כך שהביקורת שלו הופנתה אז לטלוויזיה. לפרק השלישי והנוכחי בסדרה הייתה הפריבילגיה להעביר את כובד המשקל לכיוון המחשבים והמכשירים הסלולריים שהחליפו את הטלוויזיה כמקור לצריכת תוכן. הוא יכול היה להשתמש במוטיב "שרשרת האימה" כביקורת על הרשתות החברתיות שנכנסו לכל פינה בחיינו, ומאלפות את המכורים אליהן להפיץ כל פיסת אינפורמציה ויראלית למשתמש הבא וכך הלאה, כי או שתאכיל את הרשת החברתית או שהיא תאכל אותך.
אך באופן מדהים למדי, הסרט מצליח לפספס את הזווית הזאת והיא נותרת כמעט ללא התייחסות, ובטח בלי ביטוי ויזואלי מתבקש. במקום זאת אנחנו שוב מקבלים את אותה סצנה מן "הצלצול" המקורי, בה יוצאת סמארה מתוך מכשיר הטלוויזיה. ההבדל היחיד, שהפעם מדובר במכשיר שטוח. נו, באמת כל הכבוד על המעוף והיצירתיות.
"הצלצול 3" זונח את האימה למשך רוב אורכו ומותיר את הצופה עם דרמת מערכת יחסים משולבת עם מעשייה בלשית משומשת, בה יוצאים ג'וליה ובן זוגה לחקור את נסיבות הולדתה ומותה של סמארה. רק בעשר הדקות האחרונות אנו זוכים למעט תמורה, המזכירה לנו שאנחנו צופים בסרט מסדרת "הצלצול".
זהו סרטו השני של הבמאי הספרדי חאבייר גוטיארז, שעושה עבודה סבירה בהתחשב בתסריט התפל שהונח לפתחו. הוא נעזר בצלם הישראלי המצליח שרון מאיר, הזכור במקומותינו בעיקר בזכות עבודתו ב"משהו טוטאלי" של גור בנטוביץ'. מאז הספיק לצלם את החידוש המשובח ל"בית האחרון משמאל" ואת "וויפלאש" של דמיאן שאזל.
"הצלצול 3" לא עומד בסטנדרטים של שני אלה, וגם לא באלה של סרטים טובים הרבה פחות. מדובר בסרט אימה שאלמלא הייתה מונחת עליו תווית "הצלצול", היה יוצא ישירות לפורמט ביתי כלשהו ונשכח באופן מיידי. במחשבה שנייה, אף שזכה גם אצלנו להפצה קולנועית, חלקו השני של המשפט הקודם נותר מדויק.
