כיוון שהטור הזה מדבר על קולנוע אין ברירה אלא להתחיל בציטוט מהמערבון "האיש שירה בליברטי ואלנס". בסרט נשלח עיתונאי צעיר לברר מי חיסל את האקדוחן המרושע, ליברטי ואלנס. בתום התחקיר הוא חוזר עם האמת המעציבה שהיורה לא היה ג'יימס סטיוארט, אלא דווקא שיכור העיירה, ג'ון ויין. עורך העיתון מסתכל על העיתונאי ואומר לו: "זה המערב. כאשר האגדה הופכת לעובדה, הדפס את האגדה".
ואת האגדה אנו מכירים: הוליווד הליברלית, השמאלנית, תומכת זכויות האדם. העיר והתרבות התקינה פוליטית, שבה כמעט לכל סרט יש סוף טוב, שהטובים מנצחים את הרעים, וכולם יכולים לחיות יחד בשלום ושלווה אם רק ירצו. אז מה האמת? מהם המיתוסים בכל הסיפורים שהוליווד מספרת לעצמה ולנו על מאבק הרואי רב שנים למען מה שנכון וצודק?
בתחילת דרכה הייתה הוליווד המקום שאליו אנשים נמלטו מהחוף המזרחי. התעשייה הייתה יהודית כי רוב בעלי רשתות בתי הקולנוע ובעלי האולפנים היו יהודים. ואחרי מלחמת העולם השנייה מתחילה המלחמה הקרה, והוליווד נחלקת. עוד לפני כן הוקמה בבית הנבחרים הוועדה לפעולות אנטי אמריקאיות, שהוקמה אמנם על ידי חבר קונגרס יהודי שרצה להגן מפני חדירת הפשיזם, אך לימים הפכה למכשיר נגד הקומוניזם.
רבים מכוכבי הוליווד הזדהו לחלוטין עם הפוליטיקאים המבקשים להגן על המולדת מפני האיום הקומוניסטי. גרי קופר וג'ון ויין היו גדולי הכוכבים אז, והם התייצבו נגד התסריטאים והבמאים הזרים. צ'רלי צ'פלין וג'וזף לוסי גורשו מארצות הברית, רבים איבדו את פרנסתם. איליה קזאן, מגדולי הבמאים בהיסטוריה, הלשין על חברים שידע שהם קומוניסטים. ג'ו מקארתי מת ב-1957, קירק דאגלס נתן לדלטון טרמבו, אחד התסריטאים המוחרמים שכתבו בשם בדוי כדי להתפרנס, קרדיט בשמו האמיתי בסרט ספרטקוס והשמים לא נפלו. הקוד המוסרי המחמיר והצדקני החל להתפורר בשנות השישים, והוליווד שבה לליברליזם.
נשיאים אוהבים להתחכך בכוכבי קולנוע. גם טראמפ אינו ידוע דוקא בסלידתו מסלבריטאים. הוא הרי אחד מהם עוד לפני שהגיע לבית הלבן. אבל טראמפ מסמן אויבים, לא שלו של העם האמריקני. "הם" התקשורת, הוליווד, הממסד הליברלי, הביצה הוושינגטונית. כל מי שהעם מתעב גם בימים כתיקונם כן, גם כשהם צופים בטלוויזיה או הולכים לסרטים. ומרבית כוכבי הקולנוע נזהרים, עוד לפני עידן טראמפ, מזיהוי פוליטי מובהק מדי. הם בצד הליברלי של המפה, אבל לא כולם מזדהים פוליטית. מי שיכול להרשות לעצמו, עושה את זה.
הם מתכנסים מאחורי אמירות כלליות בעד זכויות אדם ונגד חרמות. גם זה חשוב, כי רבים לא עושים גם את זה, אבל כאן מסומן גבול האומץ. הם זוכרים - ואם לא, יש מי שיזכיר להם - שבשנות החמישים חוסלו כל הכוכבים שסומנו. הדה הופר, הרכילאית המובילה של הוליווד, ניהלה במשך שנים רשימה שחורה בשיתוף האולפנים והבולשת הפדרלית, ומי שהיה בה לא מצא שוב פרנסה.
שנות כהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב היו שנות העדנה של הוליווד - שנים של קירבה אידיאולוגית, של הערצה הדדית. ואז הגיע טראמפ. מי שציפה שבטקס האוסקר תשיב הוליווד מלחמה לא מכיר את העיר ומנגנוניה. עקיצות? בהחלט. סאטירה נוקבת? לא. את זה הם משאירים לצעירים הפרועים ברשתות החברתיות ובתכניות הטלוויזיה, וגם זאת במידה. כשכל סרט עולה מאות מיליונים אסור להרגיז יותר מדי את הקהל. על כן לא עושים סרטים מרגיזים. מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט הוליוודי עתיר תקציב ועתיר כוכבים שהיה באמת נוקב?
בסופו של דבר מתברר ששתי הערים שטראמפ שונא יותר מכל הן ניו יורק והוליווד. אלו בדיוק שתי הערים האמריקניות הכי מפורסמות בעולם. אלו בדיוק שתי הערים המסמלות יותר מכל את החלום האמריקני.