"אף פעם לא עשינו את זה, לנגן אלבום מההתחלה עד הסוף. מרגיש מאוד מחייב", אמר ארקדי דוכין במהלך ההופעה בהאנגר 11 בנמל תל אביב. הייתה בקולו נימה אפולוגטית. דוכין והחברים של נטאשה ניגנו לפי הסדר את מרבית השירים מ"שינויים בהרגלי הצריחה", אלבומם השני והגדול ביותר. ולא היה להם קל עם זה.
בסוף 1991 יצאה פיסת המופת של הנטאשות, השנייה מתוך השלוש שלהם. יוסי אלפנט הפיק את האלבום, אך לא זכה לשמוע אותו. אלפנט הנהיג בשנות ה-80 - בהן לסמים הייתה הרבה יותר משמעות ותרומה ליצירה - זרם של מלנכוליה מחלחלת אך לא מתבכיינת. דוכין ומיכה שטרית מינפו את ההשפעה הזו לכדי שלמות. כל שיר ב"שינויים בהרגלי הצריחה" הפך ללהיט, גם משום שישראל של התקופה ההיא כבר הייתה מורגלת לעצבות החודרת הזאת. הטקסטים המבריקים והלחנים הפרפקציוניסטיים של השניים הנפיקו מניפסט, שהפך לאחד הבולטים והמובילים ביובל האחרון.
תחת הכותר של "25 שנה ל'שינויים בהרגלי הצריחה'" התייצבו החברים של נטאשה לאיחוד הנוכחי. הסיבה לאמירה שדוכין ניפק לפני "על הסף", עמוק בתוך ההופעה, הייתה שבאמת נראה שהרגיש מחויב מדי לסידור הזה. כמי שכפאו שד, הוא ממש לא רקד כשעצוב. בעצם, הוא אפילו לא הצליח לעשות את זה מספיק עצוב. בדרך כלל הוא נראה רדום, לא מתעניין ולא מסונכרן. שטרית והמתופף המצוין ז'אן פול זימבריס החזיקו ברגעים אלה את הראש מעל המים והצילו את ההופעה מדשדוש.
אלה לא היו רק כבלי האלבום השלם שדוכין הרגיש כאילו הוכרח לבצע. הוא לא נראה מחובר לחלוטין והצליח להעניק את הטעם המוכר רק ב"עשי לי את המוות" ו"אם כבר לבד", אבל זו לא הייתה אשמתו בלבד. היה משהו חסר אנרגיות בהאנגר 11. הקהל היה מורכב מבני 40 ומעלה והמקום נראה כמו פגישת מחזור ענקית של בוגרי ה"רוקסן". בניגוד למשינה, שעדיין מביאה קהלים מכל הגילאים, כאן היה לכולם סגנון מאוד ברור. זו לא הערת גנאי, שכן בשל העובדה שהוציאו רק שלושה אלבומים, כולם נהדרים, החברים של נטאשה הצליחו לא להיות מסחריים מדי ונשארו בתחומי הקהל שהעריץ אותם בזמן אמת. מצד שני, קח בני 40 פלוס, תן להם כיסאות והם פשוט יישבו. קח אנשי ביטחון שמרחיקים את מעט הרוקדים מהבמה, והם פשוט ילכו בלי להתמרד. הנמנמת הזאת לא הועילה לאף אחד.
הסכר נפרץ בתחילת החלק השני של הערב, שהוקדש ללהיטים מהאלבומים האחרים, כמו גם ל"טמבל" של דוכין ו"מסמרים ונוצות" של שטרית. הם פתחו עם "יש זמן", וכשהקהל ניסה להגיח לפאתי הבמה ושוב הורחק על ידי איש הביטחון, פנה אליו דוכין וספק ביקש ספק דרש "שומר, תן להם". הוא לא עשה את זה רק בשבילם, אלא בעיקר בשביל הלהקה. הקהל החל לרקוד וכל הערב הזה, שאיים להסתיים בבינוניות מעיקה, קיבל תפנית חדה.
פתאום נראה היה ש"שינויים בהרגלי הצריחה" היה רק הופעת החימום לזו שבאה אחריה. האנרגיות שהגיעו מכיוון הבמה חזרו אליה מהקהל, ההקלה הורגשה היטב. גם כשהדיסהרמוניה, שהייתה כל כך בולטת בחלק הראשון, שבה וצצה, חברי הלהקה התגברו הפעם בקלות. ב"פרדי על הבוקר" נראה היה שדוכין כבר נהנה לגמרי. המשקפיים הכהים, שקודם הסתירו בעיקר עייפות ואפאטיות, שוב נראו קו?ליים. ב"מסמרים ונוצות" ו"טמבל" כבר הייתה מיני מסיבה על הבמה. היה כיף להם והיה כיף לקהל.
ההתחייבות לאלבום אחד מלפני 25 שנה גדולה על כל להקה כמעט, אפילו על החברים של נטאשה. גם הם יודעים שהערב הזה יכול היה להיות טוב יותר, לו רק קיבלנו תמהיל מוזיקלי אחר וההופעה הייתה בעמידה, כמו זו שהתקיימה בחיפה בשבוע שעבר וזו שתתקיים בזאפה בהרצליה בסוף החודש. החלק השני לא רק שהציל את הערב, הוא החזיר אותנו לאחור כמו שצריך, לתקופה שבה הקוק בצהריים אולי היה חרא של הרגל, אבל גם ייצר מוזיקה עילאית.
החברים של נטאשה יופיעו בזאפה אמפי שוני ב-11 באפריל 2017 במסגרת פסטיבל רוק אביב.