סופרים ישראלים חטופים בפרק הראשון של "אלמוניו?ת" מאת אגור שיף

עד שהובאו לכאן והושלכו לחול, הוא, ארם פריש, מתוך טנדר טויוטה מאובק, והם, יואל און ואשתו, מתוך משאית מחופה בברזנט, מעולם לא פגש פריש את און פנים אל פנים. לאמתו של דבר, הסיכוי שפגישה כזאת תתרחש אי?פעם היה קלוש שבקלושים. לפחות לדעתו של פריש. אבל לגבי און — שעד שהתרומם מהקרקע בעזרת משיכת ידה של אשתו, כלל לא ידע על קיומו של אדם בשם ארם פריש — היתקלות בעוד אלמוני, אולי מעריץ, אולי טרחן שאוהב לבהות במפורסמים, הייתה כמובן דבר שבשגרה. אפילו אם היא מתרחשת באישון לילה בלב המדבר.
"שמי יואל און," הציג את עצמו יואל און, שדם קרוש צבע את שפתיו בשחור. ההצגה הייתה עניין פורמלי, והצניעות המנומסת רק נועדה לתת תוקף להכרת הערך העצמית. שהרי און ידע כי פריש זיהה אותו מיד, גם תחת אורו הכחלחל של שביל החלב.
מסביבם היו פזורים אוהלים אחדים ושתיים–שלוש בקתות עשויות שקים, פחים וחלקי ארגזים.
אחד השובים, פניו מכוסות, ביתק בסכין את הקשרים שהקיפו את מפרקי ידיהם.
"וזאת אשתי, ת?רז?ה און," אמר און. ידו, שממנה השתלשלו שאריות של שרוך הניילון, מאלה שבתל אביב משמשים לתליית כביסה, הצביעה על דמות קטנה, דקה, שעמדה לצדו ועיסתה את שרירי זרועותיה.
גם פריש עיסה את זרועותיו הכואבות. הוא היה עייף עד מוות.
"נעים מאוד," מלמל. חלפו שניות ארוכות, אולי דקות, עד שתפס עד כמה המילים שאמר אינן מתאימות, ואז, לתוך רעש מנוע דיזל שעכשיו הלך ונמוג במרחק, הכריז בקול נמוך: "אני ארם פריש." וכרגיל, כשאמר את שמו, עלתה בו אותה דריכות מוכרת, אותה תקווה אידיוטית, מבישה, שהשם לא יהיה זר לאיש שיחו.
אבל און רק התנער כמנסה להיפטר מהאבק שדבק בו, סירק באצבעותיו את שערותיו הדלילות, נענע בראשו ונהם לעצמו: "אבסורד." הוא כלל לא הקשיב לפריש.
השובים — גברים לבושים בחלקי מדים, שרק ברק עיניהם הציץ מתוך הצעיפים הכרוכים על פניהם — התרוצצו אנה ואנה ותוך כך שוחחו ביניהם בלשון גרונית, לא מוכרת. אחד מהם ישב שפוף, רגליו מקופלות תחתיו ונשקו מכוון אל השבויים. הוא שר בקול נמוך פיוט עצוב.
און פנה אליו בהנפת יד פתאומית: "אקסקיוז מי?"
הכורע, כנראה שומר תורן, הפסיק לשיר.
כאן נפתח דיאלוג שבדיעבד — בכל פעם שייזכר בו — יעורר בארם פריש תדהמה והערצה.
"פיפי?" אמר און בנגינה של תביעת זכות, מהסוג המופנה כלפי פקיד באשנב. ידו המונפת הסתובבה באוויר בתנועה הלוליינית המוכרת כדי לנזוף בבחור על סירובו להבין את המילה האוניברסלית.
"פיפי?" ענה לו השומר בשאלה.
און חשף את שיניו בחיוך של הרף עין, ומיד הרצינו פניו והוא אמר, יותר נכון צעק, בעברית: "כן, אדוני, פיפי! מה כל כך קשה להבין?"
"אה, פיפי," אמר השומר. "ל?ה ב??ה." הוא הרים את הרובה בכבדות והצביע בקנה אל עבר החושך שמאחורי האוהלים.
"מ?רסי," אמר יואל און, ושוב הבזיק אותו חיוך מהיר על פניו.
הנה כך נחשף לראשונה לעיני פריש האדם המפורסם, שעכשיו נשען בכל כובד גופו הגדול על אשתו, ויחד, צמודים זה לזה, הם התרחקו באטיות במעלה גבעת חול גוצית עד שנעלמו מעבר לפסגתה.
השובים ליוו את הזוג במבט אדיש. הם לא נראו מוטרדים.
אחר כך, כעבור כמה דקות, היה נדמה לארם פריש שהוא שומע את פכפוך נוזליהם של בני הזוג מדגדג את דממת המדבר, והוא חשב, כמה טוב להם שהם כאן יחד. אבל מה שבאמת שמע היה צליל מזיגה של תה מתוך קומקום, וכשחזרו און ואשתו מתוך החושך הוגש לשבויים תה מתוק בספלי חרסינה קטנטנים.
"או, כמה שאני מתעב את סיפורי ההרפתקאות הילדותיים האלה," רטן און, "המותאמים מראש למידות של דלי פופקורן ופחית קולה נטולת קלוריות." פריש בוודאי שמע את הקול הזה מדבר ברדיו או בטלוויזיה פעמים רבות. הטון הדידקטי, המתנשא, והצרידות הרכה, נשמעו מוכרים כל כך. "לא, אני מצטער, מצטער מאוד," המשיך און, "באמת שאין לי סבלנות למעשייה המטופשת, הרדודה והכל כך מיותרת הזאת..."
בעולם שממנו נחטפו הייתה בוודאי הפגנה כזאת של חשיבות עצמית מעוררת בפריש בוז, ואפילו סלידה, אבל כאן היה משהו מנחם בהלכות האדנות האלה. הן הפיחו בפריש ביטחון. הוא הבין שההסתופפות בצלו של סמל תרבותי — כזה שאסור בשום אופן לפגוע בו — מקנה לו חסינות מסוימת. לפחות בינתיים.
לא ישכחו אותנו, אמר פריש לעצמו, התקשורת לא תפקיר את יקירה בלב המדבר.
"וחוץ מזה, תודה רבה, אבל ממש לא נחוצים לי כרגע רעיונות." און הפנה את עיניו לשמים. "באמת תודה רבה לך, ריבונו?של?עולם, לא ביקשתי ממך שתספק לי חומר. בטח לא לקומיקס."

המרחב הלבן, האינסופי, היה מקומט כולו כמו סדין אחרי ליל אהבים. כיפת תכלת דהויה נפרשה מאופק עד אופק.
מה היה המקום הזה?
ודאי לא נווה מדבר. בכל אופן לא כזה שארם פריש הכיר מסרטי קולנוע. כאן לא היו אגם קטן מוקף חורשת דקלים ולא באר שאליה נרכנים עדרים מאובקים. את המים סיפק ליושבי המאהל מכל נגרר צבוע חאקי מתקלף שגלגליו שקועים בחול.
מדי כמה ימים נרתם המכל הריק לטנדר ובמקומו הובא מכל מלא. מאין?
מן הסתם — כך שיער פריש — מיקמו החוטפים את המאהל לצדה של דרך שיירות עתיקה. לאו דווקא דרך ראשית. מין שביל צדדי שמתעקל לאורך אלפי קילומטרים, נתיב סודי שרק ג??מ??לים מכירים.
בשעות אחר הצהריים התרוממו מניפות של חול, שהיו מתהפכות אל תוך עצמן, חובטות באוהלים השחורים, במיתרים, בפחים, בשברי הארגזים, ואז מתקפלות ונמתחות מעל למדבר, מתרחקות הלאה ונעלמות.
השקיעות היו חפוזות, כאילו בוצעו בלחיצת כפתור. הלילות נעטפו ברקיע עמוק ובו מיליוני רסיסים שכמו ניתזו מתוך הדיונות הבוהקות.
נחש מהיר השאיר בחול ציור של גל. למחרת — עקרב.
עבר שבוע שלם של התאקלמות, שבוע של עקיצות זבובי החול, שלשולים, גרד באזור המבושים וגעגועים למקלחת, עד שפריש החליט לתבוע את זכותו לקבל מידע.
בתנאים הנוכחיים, כשהתקשורת בין השבויים לשוביהם מתנהלת רובה ככולה באמצעות שתיקות, שלעתים משולבת בהן איזו תנועת יד עצלה, תזוזת קנה כמראה כיוון, מילה בצרפתית או מלמול בשפה הלא מוכרת, היה ברור כי כל משימה דיפלומטית, זהירה ומתרפסת ככל שתהיה, צריכה להתבסס על מילים.
"ב?ו?נז'ו?ר," אמר לצעיר שהביא להם את ארוחת הבוקר, ובלילה, כשהביא את התה המתוק ששימש תחליף לארוחת ערב, בירך אותו ב"ב?ו?נסו?א?ר". למחרת כבר פנה אליו דרך ידידות ב"ס?ה ו?ה?" קליל. הצעיר לא ענה. פניו נשארו נטולות מבע.
אבל פריש היה נחוש. הוא עשה מאמץ אדיר למשות שרידים אחדים, שברים יש לומר, מהשפה הצרפתית, שפארה המוזהב שקע במצולות מוחו לפני כארבעים שנה. (למען האמת גם אז, בשנות בית הספר התיכון, לא ממש הצליח לנווט את הספינה הזאת).
ביום השלישי, אחרי כחכוחי גרון, ושלוש פעמים "סיל וו? פ??ל?ה", שאל את הצעיר כבדרך אגב מהו המקום הזה שהם מוחזקים בו.
הצעיר נעץ בו מבט כתום, ענברי, ולא ענה. אבל למחרת הביא אתו מפה צבאית ישנה עטופה בניילון. הוא פרש את המפה על המחצלת, השתופף מולם, שלח יד רזה, מגוידת, ולחץ את כרית אצבעו הוורדרדה על נקודה במרכז המפה.
"א?לו?ר," אמר, "נו? סו?ם ל?ה."
"הוא אומר שאנחנו כאן," תרגם פריש. המפה הייתה כולה גוונים של צהוב, בז' ולבן. אפילו הגבולות, שכנראה הודפסו בירוק, דהו והפכו אפורים. אותיות, כלומר שמות מקומות, כלל לא נראו שם.
"אה... א?ה ק?ל א?ה ל?ה נו?ם ד?ה ס?ט פ??ל?ס?" גמגם פריש. "שאלתי מה שמו של המקום הזה."
"ל?ה נו?ם?" שאל הצעיר. חיוך של פליאה עלה על פניו, חיוך של שותף למעשה ליצנות. ואז גלגל את עיניו העגולות שהתעגלו עוד יותר ואמר: "וו?ד?אד?אד?לו?."
"וו?ד?א?ד?א?ד?לו?," חזר פריש על המילה שאולי הייתה שם המקום ואולי משהו אחר.
"ו?י," אמר הצעיר. "איסי ס?ה וו?ד?אד?אדלו?."
אבל בעצם לא היה במידע הזה כל ערך. הוא לא שינה דבר במצבם. הם היו שבויים בלבו של מדבר אדיר, מוקפים בדיונות אינסופיות. ובכל זאת חשו שלושתם תשוקה גדולה לקרוא לחלקת החול הזאת בשם, שם שישייך אותה לציוויליזציה. שם שיהפוך את הפינה הנידחת לממשית. כאילו יש בכוחו של שם לאשרר את אמתותו של האי הבודד, ובכך גם אולי לתת תוקף לקיומם של יושביו.
הצעיר, עכשיו שחקן ראשי, הוציא את הסיגריה מפיו והצמיד את הקצה הבוער למפה. "איסי," אמר, והציג לראווה את החור החרוך במפגש מקווקו של קווים טופוגרפיים. אחר כך הצמיד את המפה לפניו והציץ בשלושת השבויים מבעד לחור שהיה מוקף בטבעת של ניילון מותך כאילו היה זאטוט שמחכה לקריאה "קוקו!" מאחד המבוגרים שמחובתו? לשעשע אותו.
"וו?ד?אד?אד?לו?," אמר און. "זה שיר? זו קללה?" הוא עצם את עיניו והניע את פיו כמגלגל לגימת יין על לשונו: "וודא?דא?דלו... או אולי לחש שיוציא לנו ג'יני מתוך קומקום של תה מעופש?"
גברת און צחקה והצעיר צחק א?תה, צחוק גרוני, לבבי, חשוף שיניים.
וגם פריש צחק. הוא ריחם על הצעיר, שהיה כבן שש עשרה, לא יותר, נער שליחויות נמוך דרגה, אסופי או נספח, עצוב ונטול חברים.
"טוב," אמרה גברת און, "אז עכשיו לפחות אנחנו יודעים שלמקום הזה יש כתובת."
ואז נשמעה שריקה והצעיר הידק את שפתיו, אסף את הספלים בתנועה מהירה, אלימה, תפס אותם בשלוש אצבעות ויצא בבהלה מהאוהל.

ובכן, על אף דלות כישוריו, פריש מינה את עצמו למתורגמן, ומעמדו כמתווך לשוני, כך חשב, הקנה לו מעמד מסוים באוהל השבויים. אם כי מעולם לא הוכח כי שליטתם של יואל און וגברת און בלשון הצרפתית נופלת משלו. ובלאו הכי, תפקיד הדיפלומט לא הקנה לארם פריש זכויות כלשהן. שהרי ההחלטות בקהיליית השבויים התקבלו באורח דמוקרטי, ובאופן הגיוני, כלומר אריתמטי, בכל הצבעה זכו בני הזוג און ברוב של שני שליש. למשל בעניין חלוקת כלי האוכל. לעצמם לקחו את שתי הכפות ולפריש הקצו את המזלג. "על מנת שתוכל לגרד את הגב ולהגיע למקומות שקשה להגיע אליהם," הסביר לו יואל און, "כי הרי לנו יש זה את זה." אבל כעבור יומיים, כשהשתנה התפריט, ואת מרק העדשים המימי החליפה דייסה דביקה של דוחן, איבדו בני הזוג את יתרונם, ופריש, עכשיו אכן בעלים של כלי יעיל הן לאכילה והן לגירוד הגב, מחל להם על הקנוניה.
גם על אזורי המרבץ באוהל הוחלט בהצבעה, ובני הזוג הקצו לעצמם את הפינה המרוחקת מהפתח. הם תלו על חבל את אחת השמיכות שקיבלו, ודווקא את זאת שעליה היה מודפס בירוק "אוקספאם אינטרנשיונל" (אם הייתה זאת מחווה אירונית, פריש לא לגמרי הבין אותה), וכך יצרו מחיצה שהפרידה בינו, הבודד, לבינם, הזוג.
און אמר שהם זקוקים לפרטיות. פרטיות, כך אמר; ובפריש, אף שידע כי עליו לגלות נדיבות כלפי שותפיו, עוררה המילה "פרטיות" התנגדות עזה. וככל שהפך בעניין הבין שה"פרטיות" היא שלו, כלומר שייכת לו, מאז ומעולם, ושאם הם זקוקים לה עליו לדרוש משהו תמורתה. אבל מה הדבר שרצה מהם — לא ידע. אולי מעט מהאינטימיות שלהם?
"וכמובן, אין צורך להוסיף," הוסיף און באנפוף מצטדק, "ברבות הזמן, כשנתאקלם מעט, אולי נצליח לבצע תיקונים ארכיטקטוניים בביתנו הצנוע." וכך, בעצם, הודיע לפריש שהם בעלי הבית והוא רק דייר משנה.
"ברבות הזמן?" התמרמרה גברת און, "מישהו כאן עלול לחשוב שאתה מכין את עצמך לשהייה ארוכה וממושכת."
"תמיד נחשבתי ר?אליסטן מובהק. כנראה בצדק, גם אם לא תמיד הסכמתי לקבל על עצמי את התווית הזאת..."
ה"מישהו כאן", אותו קהל אנונימי שעליו רמזה גברת און, היה דייר המשנה. רק שלמרבה האירוניה, בהתאם לאותה תביעה מפוקפקת לפרטיות, בעצם נדרש פריש לא להקשיב לדברי הראליסטן המובהק, אלא דווקא לאטום את אוזניו. גם אם המילים כוונו דווקא אליו.
"וחוץ מזה, ת??רי," המשיך און מעבר לשמיכת "אוקספאם", "בגילי המבוגר למדי, מותר לי להיות פסימי מבלי להרגיש ייסורי מצפון."
יואל און אולי לא ידע כי גם ארם פריש נושא את תווית הראליסט. מישהו, מבקר חשוב עד כמה שזכר, כינה אותו פעם "ראליסט קשוח", וזאת הייתה מחמאה שהוא לא הצליח להבין, משום שבעיני עצמו היה סנטימנטליסט חסר תקנה. לעתים חש חמלה גדולה כל כך כלפי גיבוריו עד שדמעות היו זולגות מעיניו תוך שברא אותן.
"ומה לגבי הפי?אנד?" הטיח פריש מאזור המרבץ שלו, מאחורי מחיצת השמיכה.
"מה?" אמר און אחרי שתיקה ארוכה, "מה מלמלת שם?"

"הרי מדובר בקומיקס," אמר פריש בזהירות, "זה מה שאתה בעצמך אמרת."
"למה אתה מתכוון, פריש?"
"שאין סיבה שבאחד הפרקים הבאים לא יקרה משהו מרהיב."
"כמו מה?"
"כמו איזה מבצע חילוץ, נגיד, של יחידת עילית."
"יחידת עילית?" נלהבה גברת און, "משלנו?" היא הסיטה את השמיכה והביטה בו בפנים צוהלות.
"אפשר... למה לא..."
"אנטבה שתיים!" היא מחאה כף ועיניה התעגלו.
"מה זה חשוב?" אמר פריש. "סיירת מטכ"ל, אריות הים, קומנדו של לגיון הזרים... כל מה שאני רוצה להגיד זה..."
"לא, אתה טועה," קטע אותו און, "אין דבר כזה סוף מרהיב, פריש. רק ההתחלות מרהיבות. וההמשך, כמובן. כלומר, התחנות שבדרך, לפחות חלקן. אבל הסוף? הסוף הוא סוף."
ידו של יואל און נאחזה בכתפה של גברת און. הוא משך אותה אליו. השמיכה חזרה למקומה.