לפני פתיחת "במנהרה" בתיאטרון גשר בוקע קול עמוק שמכריז: "בחיים לימדו אותנו להאמין שיש אור בקצה המנהרה. אבל במנהרה הזאת, אם יש אור בקצה דרוך ת'נשק". בהקשר הישראלי זו אמירה מבריקה, לא פחות. מיד לאחר מכן עולה המחזה עם תמונת יריות מדהימה, ויזואלית ו-ווקאלית. אלה שני הרגעים הראשונים של התעלות בהצגה הזאת. למרבה הצער, הם גם האחרונים.
ערבים ויהודים נפגשים במנהרה, וכמו שזה נשמע, במקרה הזה זו אכן תחילתה של בדיחה. שני חיילי צה"ל יפתח וצליל (מיקי לאון ועידו מוסרי) נתקלים במנהרה סמוכה לעזה בשני החמאסניקים הישאם ומנסור (פיראס נסאר ויובל ינאי). לאחר חילופי היריות הם נתקעים באותה מנהרה, שם העוינות הופכת לידידות, עושה פניית פרסה לעוינות וחוזר חלילה. בגזרה האזרחית, שמתרחשת על במה עליונה כאילו בהצגה מקבילה, מצליחה מגישת תוכניות הבוקר ההיפסטרית קרנית בר סלע (קארין סרויה) לחדור לפריים-טיים, לסקר את המבצע של צה"ל ולשנות את אופי ההתייחסות למלחמה בכלל ולחיפושי החיילים בפרט. במקום יונית לוי הצופים בטלוויזיה מקבלים את גיא פינס.
היריות הרבות וקולות הנפץ, פרי עבודתם המשובחת של אנשי הסאונד מיכאל וייסבורד, פליקס שפושניק ומיט זמיר, יחד עם התפאורה המשובחת של מיכאל קרמנקו, הם החלק הטוב בהצגה הזאת. ברמה המטאפורית, לעומת זאת, כשיורים יותר מדי לא פוגעים בשום דבר. "במנהרה" כל כך מפוצצת בקלישאות חבוטות (העדכנית ביותר: "אם החמאס היו בונים את הרכבת הקלה, הם היו גומרים אותה תוך חודש"), עד שאתה מרגיש לכוד מתחתיהן ממש כמו המשתתפים במחזה.
לסאטירה יש חוק ברזל אחד: או שהיא טובה או שלא. היא יכולה להיות נוקבת וטובה או שהיא קהה ורפה, אין אמצע. "במנהרה", מחזה שכתב רועי חן בהשראת הסרט הבוסני "שטח הפקר" וביים עירד רובינשטיין, שייכת לסוג השני. הרי מה עוד אפשר להגיד על מפגש בין חייל צה"ל לחמאסניק - שהם שונאים אחד את השני? שפער האידיאולוגיה העצום מעוור את עיניהם מלראות את הבן אדם שמולם? שרק אם ייאלצו לשכב אחד לצד השני במנהרה חסומה ויעשנו גראס ביחד הם יהיו אחים בדם? יאללה, חבר'ה, תתקדמו. לא רק שכל הקשקוש הזה לא מציאותי, הוא אפילו כבר לא מעניין, ממש כשם שמשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים לבני סכנין כבר מזמן לא מרגש אף אחד. הסכסוך הערבי-ישראלי תפס שגרה כל-כך מנומנמת, שכדי לשבור אותה צריך הרבה יותר מאסופת דחקות לעוסה ומתישה.
העיבוד והבימוי הגרועים עושים עוול גם לשחקנים, או לפחות לחלקם. על הבמה הנמוכה ממוקמת המנהרה, שם מבוצע החלק הפחות גרוע של ההצגה. מיקי לאון ממלא היטב את תפקיד המילואימניק האשכנזי המאצ'ו ועידו מוסרי סביר בתור הסדירניק הצעקן. פיראס נסאר, בוגר טרי של ניסן נתיב, מגלה כישרון ונראה כמו שחקן שעוד ידבר במחזות עתידיים, ולא רק בתפקיד של ערבי. הבמה העליונה, לעומת זאת, היא קטסטרופה של ממש. קארין סרויה נוראית בתור קרנית המגישה, וכך גם הצוות שאיתה, אלכסנדר סנדרוביץ' כמנהיג הישראלי ויובל ינאי כעמיתו הפלסטיני. במיוחד בולט לרעה אורי יניב בתפקיד איש האו"ם הגרמני, לא בהכרח באשמתו. אם דיברנו על קלישאות, אז עברית במבטא גרמני שמסתיימת במועל-יד (כי האיש הוא גרמני וכל גרמני, אתם יודעים, היה פעם נאצי וזה) היא הגדולה והמביכה מכולן.
היו כמה רגעים של צחוק בהצגה הזאת, אפשר להגיד שאפילו לא מעט, אבל באופן כללי מחזה כמו "במנהרה" הוא תג בושה למפעלו של יבגני אריה, שתמיד חרת על דגלו לא לזרום עם המיינסטרים ולעשות ב"גשר" דברים פחות רדודים ויותר אמנותיים וגרוטסקיים. "במנהרה" אמנם חותרת לכיוון הגרוטסקה, אבל מתמקדת בפופוליזם (כמו לתת לקהל לבחור שני סופים אפשריים) והופכת את הפארסה לפיאסקו. זו הצגה מביכה שמביישת את האינטליגנציה ומוטב להתרחק ממנה.
