נפתח באבחנה אנטומית אלוהים ישמור על השפתיים העצומות של Truth Hurts. מי שראה אותה בקליפ של Addictive בוודאי כבר הספיק להתרשם. השפתיים האלה הם המעלה הפיזית הכי מרשימה בהיפ הופ מאז השומנים של מיסי אליוט (לפני הדיאטה). אני יודע על מה כל הבנים חושבים כשהם מסתכלים על צמד הדובדבנים הזה, אבל Truthfully Speaking, אלבום הבכורה שלה, מתקשה לעמוד בציפיות שהפרצוף של טרוס הרטס (שם אמיתי: שרי ווטסון) יוצר.
יש לה קול דובשני בהמי, איפשהו בין טוויט לשושנה ארבלי אלמוזלינו, ושירי אר נ' בי לא רעים (כולל בלדות אבהבים חמוצות וחצאי המנוני ענטוזים). הסינגל הלהיטי הראשון,
Addictive, עם הסימפול ההודי המנדנד, הוא בעיניי נורא שרית חדד. ד"ר דרה יושב כאן בתור מפיק שמשגיח מלמעלה, אבל הנוכחות הממוסמסת שלו מתפקדת כתו תקן ולא הרבה יותר. Truthfully Speaking שומר על הסטנדרט היציב של האר נ' בי הנשי. 6 בסולם ארי קטורזה.
Man VS Machine, החדש של אקזיביט, הוא דיסק ממש מרגיז וגם גרוע. אקזיביט, שמופיע על העטיפה עם פרצוף של בולדוג זועם שכרגע מישהו טעם לו מהדוגלי, הוא ראפר שהייתי ממקם בין חבורת הנבחנים (ג'ה רול, מיסטיקל) לבין KRS-One ואייס קיוב. יותר מעשור לאחר שהגאנגסטא-ראפ זעזע את טיפר גור, אקזיביט מראה שאין לו לא מודעות עצמית ולא חוש של אירוניה למה שפעם היה בשורה תרבותית ואילו היום הוא נחלתו של הצל. הניגר הזה כל כך רציני שזה מפחיד עם הטקסטים האלימים שנותנים דרור לא מוצדק לפואטיקה מפגרת, סאונדים של יריות, ביצ'ז שמיצ'ז, קלישאות הארד-קור משעשעות ומוזיקה אפלה שהיא ממש לא סבבה. בדיסק הזה, הרביעי במספר שלו (לא אהבתי גם אותם), מתארחים כולם: נייט דוג, אמינם, סנופ דוג, MOP וד"ר דרה. הם מגלמים את התדמית של עצמם ונשמעים חרא. ראפ בנאלי לחלוטין. ההיפ הופ הזה כל כך ז'אנר-צנטרי וכל כך שטוח שזה ממש מדאיג. דרה, שגם כאן מתפקד בתור המפיק והמשגיח, נמצא בנקודת שפל בקריירה שלו. ההפקות האחרונות שלו תקועות, הוא משחזר סאונדים, חושב רק על דולרים ולא מצדיק את הקרדיט. במקום ללכת כל הזמן על בטוח בהפקות המצוחצחות האלה, היה לו יותר עדיף אם הוא היה מפסיק להיות כל כך שבע. 4 בסולם ארי קטורזה.
בניגוד לאקזיביט, שחושב שבכדי למשוך את הקהל הרחב הוא צריך לעשות פלאברות של איווט ליברמן, קמרון (Cam`ron) הוא בחור יותר נחמד. על העטיפה של הדיסק החדש שלו, Come Home With Me, הוא מצולם כשהוא מחבק את הבן הקטן שלו. איזה נשמה.
ובאמת, זה דיסק טוב. קמרון הצטרף לקולקטיב Rock-A-Fella של ג'יי-זי והוא נשמע חגיגי. על התפר הווקאלי שבין מייס, פאף דאדי, נאז וביגי, קמרון אמנם לא חדש בעסק (הראשון שלו יצא ב-98'), אבל הדיסק החדש שלו מרגיש טרי כמו בכורה ממש מוצלחת. יש
ב-Come Home With Me את אחד הסינגלים הכי מוצלחים בהיפ הופ המסחרי של השנים האחרונות: Oh Boy, עם סימפול הזמרות המגניב של הרכב המוטאון הקלאסי רוז רויס, מלהיב אותי לגמרי. יש גם קטע מעולה שבו מתארח ג'יי-זי התותח ועוד שירים שמסמפלים לקלוקי אייטיז ועושים להם יופי. היפ הופ מקורי ונגיש, פופ-ראפ במיטבו. 8 בסולם ארי קטורזה.
ועכשיו לדיסק ההיפ הופ של העכשיו: Power in Numbers של ג'וראסיק פייב. חבל"זיה מטורפת על הדיסק הזה. אחרי Qaulity Control, דיסק הבכורה של שישיית החמודים הזאת, שגם אם תחפשו ממש טוב לא תצליחו למצוא דיסק יותר צוהל ממנו, מגיע הדיסק השני ולגמרי ממשיך את החגיגה. אני הכי שמח בשביל ג'וראסיק פייב הם נאמנים למה שהם עושים, הם בחורים שמחים שצמחו בצניעות מהשוליים וזוכים להצלחה המסחרית שלה הם ראויים. Power in Numbers הוא שיא השיאים של ההיפ הופ כשהוא נמצא במצב הצבירה הכי משוחרר שלו: הראפרים הכי מסטולים והכי זורמים בסביבה, המוזיקה הכי לצדדים, האנרגיות הכי חיוביות והאווירה הכי סן-פרנציסקו. גם בתקליט הזה הם דוחפים לופים מצחיקים של חלילים וזה כל כך מתאים לסך הכללי. ג'וראסיק פייב שמים את ה-F בפאנקי ואת ה-K בכיף. סימפולים עם חוש טעם והיסטוריה (דייוויד אקסלרוד, גאמבל אנד האף, פאבליק אנמי, ביל קוסבי), הופעות אורח מדויקות (ביג דאדי קיין, קול קית, אפילו נלי פורטודו יוצאת פה על הכיפאק), טקסטים ברמה של יצחק לאור, כמה קטעים אינסטרומנטליים בנוסח עדות האולד סקול שהם ממש במקום, הרבה סקראצ'ים וגרעפסים. 9 בסולם ארי קטורזה.
* "Truth Hurts - "Truthfully Speaking, הליקון
* Xzibit - "Man Vs Machine", nmc
* "Cam`ron - "Come Home With Me, הליקון
* "Jurassic 5 - "Power in Numbers, הליקון