שאהיד-טק

התערוכה כוללת שתי עבודות וידאו והצבת וידאו אחת. הסרט הארוך ביותר, "אבא" (13 דקות), בנוי קצת כמעין מחזה, הכולל את רשימת הדמויות המופיעות, וקצת במבנה של סרט אילם, הכולל כותרות מגדירות בתחילת כל קטע. החלוקה לפרקים יוצרת אשליה של מבנה נראטיבי, שנפרע על ידי התוכן המצולם, המדבר דווקא על כליאה בהווה נצחי. הסרט מתחיל עם דימוי של ילדה קופצת מעלה-מטה בהילוך איטי, כמו היתה נציגת כל הילדות עלי אדמות, נסיכת התמימות עצמה, הצעירות, הפוטנציאל המוחלט. מהר מסתבר שהסרט מדבר על המצב מעמדת האב. רוב פרקי המשנה מתייחסים ל"אב/קוסם", הפרסונה האוטוריטטיבית, הפטריארכט בכבודו ובעצמו, המחוקק וגם זה שמסוגל לכופף את חוקי הזמן/מרחב ואת חוקי הפיזיקה לצרכי תעתוע, אחיזת עיניים, שחרור רגעי ומהנה של קהלו מכבלי הפרוזאיות. האב הקוסם מוצג כחדל אישים, קסמיו תלויי-מדיה, הם פבריקציות שנוצרות באמצעות מכשור העריכה (ניפוח השרירים, הורדת גשם, הוצאת עשן מהאזניים, הארכת האף, ועוד).

עם האב המסוגל-רק-לכאורה, הסטטי והמצולם בסטודיו, מעומתים קטעי ארכיון מפיגועים, מצולמים במצלמת כתף רועדת. הקטע החזק, המפחיד, המדהים, מתעד תפישת מחבל פצוע ששוכב בשולי כביש כלשהו על ידי זרוע המתכת של המתקן האוטומטי, הרובוט. זה נראה קצת כמו חתול שמשחק בכפו עם הטרף, זה נראה כמו מפגש הרה גורל בין מכונה מואנשת לבן אנוש שהוא גם מכשיר נפץ, סוג של רובוט, מתוכנת למות. המכשיר תופס את המחבל ברגל וגורר אותו על הכביש. המחבל, המתאבד, המתפוצץ, השאהיד, הוא האיש הכי בודד בעולם. אין אדם אחד בעולם שמוכן להתקרב אליו. למרות שהוא פצוע. פצוע קשה אפילו. משם חוזר סולומונס לתלתלי הילדה ולמבטה הזך, ולא ברור אם ההשוואה, ההקבלה הזו בינה לבינו, נועדה לצרכי עימות בין רגשות החמלה לנקמה וניכור, או שנועדה להזכיר לנו שהעולם ריק מרחמים. יש גם צילומי טרום-יציאה-לפעולה של שתי שאהידיות, תחת הכותרת "שתי נערות אלה עומדות למות", וגם צילומים של מבחני בטיחות של כלי רכב, בהם מנפצים מכוניות מאוישות בבובות על קירות, כדי לאמוד את הנזקים.

הווידאו השני הוא רשימת מצאי מצולמת של כל רכושו של האמן: אשה, בת, ספה, מדפסת, מייבש כביסה, חולצות, ספרים, קלטות, צעצועים ועוד. "זהו, כל רכושי מתכווץ לפחות משתי דקות", אומר הדובר. זו מניפולציה צילומית שמלעיגה על מושג הזמן המתועד, מאחר והמשך של הרכוש תלוי במשך של הצילום שלו, כמובן. את אותה רשימה פרוזאית, לאקונית, חומרית, דלה ונטולת היסטוריה ניתן היה לצלם במשך שעות, באופן מלא פאתוס או במשך זמן קצר אפילו יותר, שכולל את הפתיינות הקליפית, המוצרית.

ההצבה בחלל השלישי כוללת ספה, שטיח, שולחן סלוני עם קטלוגים של אמנות ומדור הכלכלה של "הארץ", מזנון ועליו טלוויזיה שמקרינה את הספה המוצבת בחלל. לרגע נדמה שבחלל שתולה מצלמה מתעדת ושהמוניטור הוא מצלמה במעגל סגור, אבל לא. מצולמות מעין דמויות רפאים, מקבילות לדמות הצופה המדומיינת על ידי האמן. לעבודה קוראים "רצח".

שלוש העבודות עוסקות במונחים המכוננים של הווידאו, מעירות עליהם הערות ומייצרות פרדוקסים קטנים וחצי מתחכמים ביחס למושג הזמן "האמיתי" ו"המיוצג", החללים המקבילים המותחים קו בין היוצר לצופה ואפשרויות ההיקסמות משולחן העריכה. ניכר גם שיש כוונה לדבר על אחריות הורית. הדברים לא צוברים תנופה מקאברית ברובם, ומתקבלים כדין וחשבון עצמיים, מקומיים, תקופתיים, לא מחייבים כשם שאינם כובלים. חוץ מקטעי גרירת השאהיד (הבחור הצעיר שמרים לרגע ראש - האם כואב לו? האם הוא מיואש? שמח לחיות בכל זאת? מפוחד? מושפל להיגרר ככה מול כולם או אפאתי? האם השב"כ הולך לענות אותו עוד מעט או שיקבל טיפול רפואי?) שלא יוצאים מהראש.