סלבריטאי זוטא

אפרים קישון אינו סאטיריקון כי אם קומדיאנט נמוך מדרגה, שמנעד יצירתו ויריעתה קצרים ודלים. יותר מכך: מר קישון משעמם עד לזרא ואינו משעשע כלל ועיקר. במאמר קודם השמעתי את הטענה כי איני בוחן קרביים ובני מעיים וכי צחוקו של אדם, רכושו וכבודו המה, אולם במקרה זה, של מר קישון, אטול לעצמי חרות שאינני נוהג לאמץ ואנסה להתריס כי קומדיאנט זה אינו ראוי לכל היקר והכבוד שזכה להם ברבות השנים.

הממרה הרווחת בפי אנשים הדנים במר קישון זה מרהיבה כי מר קישון הינו הסופר הישראלי המצליח ביותר בנכר. לראייה הם מציגים מני דינים וחשבונים שאין להם ולספרות כלל ועיקר, כל שותפות. להוציא העובדה שהיצירה העברית הנמכרת, המוכרת והמשפיעה ביותר בתולדות התרבות ודברי ימי העמים – הלא היא התנ"ך – מכרה אי כמה יותר מהדורות מכתבי מר קישון (ובמספר לשונות לא פחות), חשוב לשוב ולנקוב באוזנו של הקורא כי מדדי מכירות הנם מעשה הנוכלות של הקפיטל הנלוז, שביסודם רצון לקעקע כל זכר לתרבות של ממש, ליצירה בעלת משמעות ולהיגד תרבותי או פוליטי החורג מהשטאנץ והגלופה. הסירו נא טיעון זה ממחברת אמירותיכם בבואכם לדון בתרבות ובספרות – זאת ראשית.

שנית, שגויה ביסודה הגישה הרווחת כי מר קישון הינו סאטיריקון. לא ולא, בשום פנים ואופן לא! מר קישון הינו פיליטוניסט מצוי – כמותו וטובים ממנו מפוזרים למאות אלפים ולמיליונים ברחבי העולם – המשתעשע בלשון, הופכה ומהפכה ומנסה להציג מעשה זה כאמירה סאטירית. מכיוון שכבר נצרכתי בעבר לפסקה ארוכה בנושא יסודות ומאפייני הסאטירה, אחסוך זאת מכם כעת, אולם אזכיר רק כי סאטירה – כל סאטירה - צריך שתטריד את מנוחתו של השליט ושתציג את הצדדים הפחות נעימים ומחמיאים לו, על מנת לשקף מציאות, בתקווה להפיכתה או להתאמתה לרוחו של הציבור – שהוא הריבון האמיתי של המדינה ושל נכסיה. אולם כל זאת כבר נכתב בעבר.

מר קישון – להוציא יצירות שאפשר והודפסו בהסתר, או שלא הובאו לידיעת הקוראים בעברית ובהונגרית – אינו מתעמת, או אפילו מרמז על חפצו בהתנגשות עם אדון המדינה. לדידו, סאטירה היא חישוקן של אנקדוטות מיני זוטות בעלות מאפיינים של פכים זערוריים מחיי המשפחה, ההלך ברחוב והפקיד במשרד הממשלתי להומור תפל וטפל. ביקורת בענייני בירוקרטיה – במדינה דמוקרטית צעירה, שתחלואי המנגנון שלה נובעים מתרגול לקוי ורף מיומנות נמוך – אינם סאטירה כלל ועיקר. אם כבר, התפרצות לתוך חדר חסר דלת וזעקה בקול גדול, "שמעתי כי יש בארץ הזו חדר ללא דלת". הגרויסע מציאה.

זו מומחיותו של מר קישון: התפרצות לתוך הפרוץ ממילא, הפגנת אומץ במקום בו לא נדרשת כל גבורה, הפגנת עידון במקום בו נדרשת בריונות והצגת בריונות דווקא במקומות בהם האנינות נדרשת. כזהו מר קישון: איש של מילים – אך לא של היגדים. כזהו מר קישון: איש של שפה – אולם לא של משמעויותיה של הלשון. כזהו מר קישון: שנון ומדויק לעתים – אך לעולם אינו בוחר את מטרותיו כהלכה. שכן מר קישון לעולם לא יצא כנגד הממשל או המשטר בקול גדול, גם כאשר המציאות בארץ זו תבעה זאת נחרצת ומרה. הראייה: בשנות השבעים, כאשר צמחה לה סאטירה פוליטית נוקבת בישראל (לוין, אלוני, "ניקוי ראש", "דבר אחר"), בחר מר קישון להמשיך ולנבור בחוטם "הסופר הישראלי המתורגם ביותר" ולהדיר רגליו מהזירות שבאמת נזקקו לשירותיו ולכישוריו כאיש של מילים.

אולי ההוכחה הניצחת ביותר לטעם שבטענות אלה מצויה בעובדה כי מר קישון – להבדיל מלוין ואלוני – היה (ועודנו) חביבו של ההמון. סאטיריקון של ממש צריך שיהיה נחבא מן המשטר ומסתתר מפני ההמון שכן טבע עבודתו צריך שיעמת אותו עם השניים. אך מר קישון, הפלא ופלא, זכה לעדנה רבה גם אצל הריבון ואף אצל ההמון ונדמה כי מדד זה של אהדה למר קישון שומר על יציבות רבת שנים, ללא קשר לשינוי אקלים פוליטי, תרבותי או חברתי בארץ – מר קישון בשלו, מעין סאטיריקון-על שכתביו נותרים מעודכנים ומהנים גם עשרות שנים לאחר שנדפסו. טוב ויפה, אלא שלא סאטירה היא, כי אם קומדיה, ואם קומדיה, אזי קומדיה שאינני רוצה לגעות בצחוק לקול מצהלותיה (רק על מנת לאושש אמירה זו – מי מבין הקוראים מטיל ספק בחשיבותו ובאיכותו של "מלכת האמבטיה" ללוין לשעתו? ומי מטיל ספק באמירה כי להיום אינו עוד רלוונטי ומהנה, שכן עבר זמנו, בטל טיעונו? ואין מהדברים הללו להוריד כהוא זה מטיבו וטובתו של "מלכת האמבטיה", אלא להגיד שכמו אלוני, כך גם לוין, עשה מלאכה חשובה לשעתה, וכשעברה השעה עברה גם היצירה, אך כבודם וחשיבותם של השניים בהיסטוריה נותר גם איתן).

וכהערת אגב לסיום – מבחן הזמן, כמות שהוא, מחמיא לנסים אלוני אינספור מונים יותר מאשר למר קישון. אם טיעון ההגנה של מר קישון ומושבעיו למאמר זה צריך שיהיה כי ניסה לאפיין ישראליות מדויקת לשעתה, צריך שיתייצב כל שוחר של הלשון העברית ויאמר כי נסים אלוני והגשש החיוור (להם כתב את מרבית המערכונים) הרימו תרומה יקרה ומעולה יותר מכפי זאת של מר קישון. בעוד מר קישון הצליח להעלות חיוך אגבי מדי פעם, הרי שנסים אלוני ושלישיית הקומדיאנטים העממיים הצליחו גם להרעים קולו של ההמון בצחוק, גם לברוא לשון עברית רעננה ונושמת וגם לאפיין ישראליות טוב פי כמה מכפי מר קישון. אפשר שמדובר בשגיאה, אפשר שלא היה צריך לגייס את יצירתו של נסים אלוני לזירת התגוששות זאת. הזכרתו של נסים אלוני עם מר קישון באותה פסקה, עושה לראשון שירות דב. אני מצר על כך.

אם כן, יש להריע להוצאת הספרים ידיעות אחרונות על הפרויקט המשולב של תזרימי מזומנים, נוסטלגיה וכסות של מיטב היצירה הספרותית העברית לתולדותיה – עת היא מדפיסה מחדש את כתביו של קישון - אולם יש לסבר את אוזני הציבור ולהזהירו כי לא יצפה למצוא בכתבי קישון המכונסים יותר מאשר בדיחמין לשבת, כשם המדור שערך דידי מנוסי. שהוא, אגב, חברה ספרותית מתאימה לשים בה את מר קישון.


* ספרים של אפרים קישון שראו אור לאחרונה:
ספר משפחתי, בהוצאת ידיעות אחרונות
הג'ינג'י עם המפתח, בהוצאת ידיעות אחרונות