"איפה המהפכה?
קדימה, אנשים
אתם מאכזבים אותי"
(דפש מוד, "Where's the Revolution")
באמת דייב גהאן? אתה שואל אותי מי מחליט בשבילי, אני או הדת שלי? טוען שהממשלה שלי מפחידה אותי ושככה היא מנצחת? דוחק בי לצאת לרחובות? אומר שאנחנו חוזרים אחורה למנטליות של אנשי מערות? באמא שלך? קאמינג פרום יו?
מבאסים הדפש מוד האלה. כבר כשהסינגל הראשון מתוך "spirit", האלבום החדש שלהם, יצא - ההוא עם השאלה "איפה המהפכה" - היה ברור שזה לא ייגמר טוב. אבל הייתה תקווה שההטפה והניסיון לפתע להיות פוליטיים בשלב הזה של הקריירה שלהם הם לא פרומו מייצג. התקוות התנפצו - זו העסקה שהלהקה מציעה באלבום מספר 14 שלה, לפחות בחלק הארי שלו, ובואו, הדבר האחרון שהעולם צריך עכשיו זה את דפש מוד מטיפים לו להתעורר על עצמו לפני שיהיה מאוחר. כן, כולנו מודאגים. כן, המצב לא להיט. כן, השיח אלים. כן, התאגידים מרושעים. כן, טראמפ. הכל ידוע. אבל לכתוב שירי מחאה פוליטיים זו התמחות. צריך לדעת לעשות את זה. או שזה מושלם או שזה פתטי. כמו שירים על הילדים שלך, הרצון ללכוד בטקסט את ההצפה הרגשית מובן - אלא שרק במקרים נדירים אתה לא טובע בקלישאות. למרבה הצער גהאן, מרטין גור ואנדרו פלטשר טובעים, ואין בסביבה מציל שיציל אותם מעצמם.
לא יודע למה חיכיתי לאלבום הזה של דפש מוד. כבר שנים - בית הלל יגידו 12, מאז "Playing The Angel", בית שמאי יקשו עם 20, מאז "Ultra" - שהלהקה לא הצדיקה את האהבה הגדולה שבה היא זוכה. אבל קאמבק מוצלח היה בא טוב, בטח בשנה שבה "Music for The Masses" האדיר יחגוג יומולדת 30. זה לא קורה. הם אמנם הביאו את ג'יימס פורד כמפיק, אבל העבודה הנפלאה שעשה עם ארקטיק מאנקיז לא משוחזרת כאן, על אף שיש רגעים - כמו למשל ב-"Poison Heart" - שגהאן קצת רוצה להיות אלכס טרנר.
בריאיון למגזין "רולינג סטון" סיפר גהאן שהמראה של בתו בוכה כשטראמפ זכה טלטל אותו, ושככל שהוא מזדקן הוא יותר ויותר חושב על מה שקורה בעולם ועל מה שאנחנו משאירים לילדים שלנו. גור חש אותו דבר ואמנם הזהיר אותו שמבקרים נודניקים ישאלו איך המיליונרים האלה עם האחוזות בסנטה ברברה מעזים לחפור לנו על זוועות העולם, אבל הם החליטו שהעולם חשוב יותר. סבבה, זכותם. אם שאר השירים, הלא פוליטיים, היו מספיק טובים, אפשר היה להפנות את הלחי השניה, אבל הם לא. יש רגעים יפים: "You Move" ו-"Cover Me" ו-"No More" הם קטעים ראויים של דפש מוד, שירי אהבה/שנאה כמיטב המסורת, אבל זה לא מספיק. גם קולו היפה של גור, ששר שני שירים, לא עוזר. המוזיקה עצמה, שמדי פעם מזכירה את תקופת "Violator", לא מספיק סוחפת ואין כאן שיר אחד שבאמת בא לך לשמוע בריפיט.
אני לא אוהב לכתוב ביקורות שליליות על להקות שאני אוהב, אבל "Spirit" - כלומר רוח, איפה הרוח המפעמת בכם, תעירו אותה! - הוא הערת שוליים בקריירה הארוכה של דפש מוד, ואני מוכן להמר שבעוד כמה שנים, כשהם יוציאו אלבום באמת טוב, גהאן יגיד בריאיון שהוא לא אהב את מה שקרה כאן ושזו לא יצירה שהוא ייקח איתו לאי בודד. גם אני לא (וברור שיהיו ממעריצי הלהקה שבהחלט כן, כמו שהיו רבים שנהנו מההופעה שלה כאן אצלנו לפני כמה שנים).
ותראו את זה: בשיר האחרון באלבום, "Fail", גור שואל "אנשים, האם לזה אנחנו קוראים לנסות?". התחילו בלהטיף ומסיימים בלחנך. יש מי שעלולים לקרוא לזה פייק מיוזיק.