קראו את הפרק הראשון של "ילדה בימי מלחמה" מאת שרה נוביץ'

המלחמה בז?גרב? פרצה בגלל חפיסת סיגריות. היו מתחים גם קודם לכן, שמועות על התפרעויות בערים אחרות שנלחשו מעל ראשי, אבל לא היו שום פיצוצים, שום אירוע גלוי וישיר. זגרב?, הכלואה בין ההרים, התייסרה בחום הקיץ, ובחודשים החמים ביותר זנחו רוב האנשים את העיר לטובת חוף הים. מיום שזכרתי את עצמי, משפחתי נ?פשה בחברת הסנדקים שלי בכפר דייגים בדרום הארץ. אבל הסרב?ים חסמו את הכבישים לים, או שלפחות זה מה שכולם אמרו, כך שבפעם הראשונה בחיי בילינו את הקיץ בפנים הארץ.

הכול בעיר היה דביק מלחות, ידיות הדלתות ומעקות הרכבת חלקים מזיעתם של אחרים, האוויר טעון בריח ארוחת הצהריים של אתמול. עשינו מקלחות קרות והסתובבנו בדירה בתחתונים. תחת זרם המים הקרים דמיינתי את עורי תוסס ורוחש ואדים עולים ממנו. בלילות השתרענו על הסדינים וחיכינו לבואם של שינה טרופה וחלומות קדחתניים.
בשבוע האחרון של אוגוסט מלאו לי עשר, חגיגה שצוינה בעוגה ספוגית וחסתה בצ?לם של החום והאי?שקט. באותו סוף שבוע הזמינו הורי את חבריהם הקרובים — הסנדקים שלי, פ??ט?ר ומרינה — לארוחת ערב. הבית שבו שהינו בדרך כלל בימות הקיץ היה בבעלות סבו של פטר. הפ??גרות של אמי ממש?רתה כמורה אפשרו לנו לצאת לחופשות של שלושה חודשים — אבי נסע ברכבת ונפגש איתנו מאוחר יותר — וחמישתנו גרנו שם יחד על הצוקים שלאורך הים האדריאטי. עכשיו, כשנכלאנו כך בפנים הארץ, הפכו ארוחות סוף השבוע למיצגי שווא מרו?טי?עצבים של שגרה.
לפני שפטר ומרינה הגיעו, התווכחתי עם אמי אם להתלבש או לא.
"אנחנו לא חיות, א?נ?ה. את תלבשי מכנסיים קצרים לארוחת ערב, או שלא תקבלי שום דבר לאכול."
"בט?יסק?ה אני תמיד לובשת רק את החלק התחתון של הבגד?ים," אמרתי, אבל אמי נעצה בי מבט, אז התלבשתי.
באותו ערב שקעו המבוגרים בדיון הקבוע שלהם בשאלה כמה זמן בדיוק הם מכירים. הם אהבו לומר שהיו חברים עוד כשהיו צעירים ממני, ולא משנה בת כמה הייתי, ואחרי כמעט שעה ובקבוק "פ?ר?ה?וינו?" הם בדרך כלל הסתפקו בזה. לפטר ומרינה לא היו ילדים כך שלא היה לי עם מי לשחק, ולכן ישבתי ליד השולחן, עם אחותי התינוקת על הברכיים, והקשבתי להם בזמן שהתחרו מי מהם זוכר דברים מימים רחוקים יותר. ר?ח?ל?ה היתה רק בת שמונה חודשים ומעולם לא ראתה את החוף, אז סיפרתי לה על הים ועל הסירה הקטנה שלנו, והיא חייכה כשעשיתי לה פרצופים של דג.

אחרי הארוחה פטר קרא לי והושיט לי חופן של דינרים. "בואי נראה אם תצליחי לשבור את השיא שלך," הוא אמר. זה היה משחק קבוע בינינו — הייתי רצה לחנות לקנות לו סיגריות, והוא מדד לי זמן. אם שברתי את השיא, הוא הרשה לי לשמור כמה מטבעות מהעודף. תחבתי את הכסף לכיס מכנסי הגזורים ושעטתי במורד המדרגות שנמתחו לאורך תשע קומות.
הייתי בטוחה שאני עומדת לקבוע שיא חדש. ש??כללתי את המסלול עד שלמות, וידעתי מתי להיצמד אל הבניינים בסיבוב ואיך לא למעוד בתלוליות שברחובות הצדדיים. חלפתי על פני הבית שעליו השלט הכתום והגדול "זהירות, כלב" (אף שלא זכרתי שום כלב שגר שם אי?פעם), קפצתי מעל כמה מדרגות בטון והתרחקתי ממ?כלי האשפה. מתחת לקשת בטון שתמיד עמד בה ריח של שתן עצרתי את הנשימה ומיהרתי אל עבר העיר הפרושה לפני. עקפתי את הבור הגדול ביותר, זה שבפתח הב??ר שפקדו השתיינים של שעות היום, והאטתי קצת כשהגעתי אל הזקן שישב בעמדתו ליד השולחן המתקפל ומכר שוקולדים גנובים. הסככה האדומה של דוכן העיתונים התנועעה במשב רוח נדיר ואותתה לי כמו דגלון המורה על סוף המסלול.
הנחתי את מרפקי על הדלפק כדי למשוך את תשומת לבו של המוכר. מר פטרוביץ' הכיר אותי וידע מה אני רוצה, אבל היום חיוכו נראה לעגני מעט.
"את רוצה סיגריות סרביות או קרואטיות?" הוא הטעים את שני תארי הלאום בהדגשה לא?טבעית. שמעתי אנשים בחדשות מדברים כך על סרבים ועל קרואטים בגלל הלחימה שהתנהלה בכפרים, אבל אף אחד לא דיבר על זה ישירות איתי. ולא רציתי לקנות סיגריות מהסוג הלא?נכון.
"אני יכולה לקבל את אלה שאני תמיד קונה, בבקשה?"
"סרביות או קרואטיות?"
"אתה יודע. אלה עם העטיפה בזהב?" ניסיתי להציץ אל מאחורי גופו גדל המידות והצבעתי על המדף שמאחוריו. אבל הוא רק צחק ונופף לעבר לקוח אחר, שצחק עלי בלגלוג.
"ה?יי!" ניסיתי ללכוד שוב את תשומת לבו של המוכר. הוא התעלם ממני ועבר לאיש הבא בתור. כבר הפסדתי במשחק, ובכל זאת רצתי הביתה מהר ככל שיכולתי.
"מר פטרוביץ' רצה שאני אבחר בין סיגריות סרביות לקרואטיות," אמרתי לפטר. "לא ידעתי את התשובה והוא לא הסכים למכור לי. אני מצטערת."

הורי החליפו ביניהם מבטים ופטר סימן לי שאבוא לשבת על ברכיו. הוא היה גבוה — גבוה יותר מאבי — וסמוק בגלל החום והיין. התיישבתי על ירכו העבה.
"זה בסדר," הוא אמר וטפח על בטנו. "ממילא אני שבע מדי לסיגריות." הוצאתי את הכסף מכיס מכנסי והחזרתי לו אותו. הוא תחב כמה מטבעות דינר אל כף ידי.
"אבל לא ניצחתי."
"כן," הוא אמר. "אבל היום זאת לא היתה אשמתך."
באותו ערב נכנס אבי לסלון, החדר שבו ישנתי, והתיישב על הספסל של הפסנתר העומד הישן. ירשנו את הפסנתר מאחת הדודות של פטר — בדירה שלו ושל מרינה לא היה מספיק מקום בשבילו — אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לכוון אותו, והאוקטבה הראשונה זייפה כל כך שכל הקלידים השמיעו אותו צליל לאה. שמעתי את אבי לוחץ על דוושות הרגליים בקצב הטלטול העצבני הרגיל של רגלו, אבל הוא לא נגע בקלידים. כעבור זמן מה הוא קם והתיישב על מסעד הזרוע של הספה שעליה שכבתי. עמדנו לקנות מזרן בקרוב.
"א?נ?ה? את ערה?"
ניסיתי לפקוח את עיני, והרגשתי שהן מרפרפות מאחורי העפעפיים.
"ערה," הצלחתי לומר.
"פילטר 160. אלה סיגריות קרואטיות. כדי שתדעי לפעם הבאה."
"פילטר 160," חזרתי אחריו כדי לחקוק זאת בזיכרוני.
אבי נישק אותי על המצח ואמר לילה טוב, אבל גם לאחר שעברו כבר כמה רגעים הרגשתי שהוא עדיין עומד בפתח הסלון, חוסם בגופו את האור שבקע ממנורת המטבח.
"אם רק הייתי שם," הוא לחש, אבל לא ידעתי בוודאות אם הוא מדבר אלי, אז לא עניתי והוא לא אמר עוד שום דבר.

בבוקר הופיע מילושביץ' בטלוויזיה ונשא נאום, וכשראיתי אותו צחקתי. היו לו אוזניים גדולות ופרצוף שמן ואדום, ולחיים נפולות כמו של בולדוג מדוכא. הדיבור שלו היה מאונפף, לא דומה משום בחינה לקול העדין והעמוק של אבי. הוא נראה כועס, והלם באגרופו על השולחן לפי קצב נאומו. הוא אמר משהו על הצורך לטהר את הארץ, וחזר על כך שוב ושוב. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל ככל שהמשיך לדבר ולהלום באגרופו הוא נעשה אדום יותר ויותר. אז צחקתי, ואמי שרבבה את ראשה מן המסדרון כדי לראות מה מצחיק כל כך.

"ילדה בימי מלחמה" / שרה נוביץ', הוצאת מטר. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי, עריכת תרגום: מורן שין. 256 עמודים.