מי שהוכיחה יותר מכולם שאין באמת צורך בגמר "דה וויס" היא התוכנית בעצמה. זה נשמע מצחיק אבל זו האמת. ברגע שהמנטורים בעצמם הודו פעם אחר פעם שלא באמת משנה מי יסיים במקום הראשון, מי במקום השלישי ומי במקום החמישי והתעקשו בצדק מוחלט, אגב שהמבחן האמיתי מתקיים ביום שאחרי התוכנית, הפך התואר "הזוכה של דה וויס ישראל" לסתמי והתרוקן לגמרי מתוכן. לא רק תעשיית המוזיקה מבינה את זה, כולם כבר מבינים. אלקנה מרציאנו, לדוגמא, הוא זוכה העונה שעברה. זוכרים אותו? מכירים את שיריו? בדיוק.
גמר (סליחה, "אירוע הגמר") העונה הרביעית של "דה וויס" היה בדיוק כפי שציפינו: ארוך ומשעמם. אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. כך לצערנו נראה כל גמר של תכנית ריאליטי גדולה בשנים האחרונות וכך ודאי ייראה בעתיד: ביצועים בינוניים, מריחת זמן מרגיזה ופומפוזיות מביכה. הספירה לאחור בתחילת הגמר או השאגה של מיכאל אלוני "ככה פותחים גמר!" אחרי הביצוע הראשון בגמר (שהיה, אגב, ביצוע חלש להחריד שלא היה גורם לג'וי לעבור אודישן ראשוני) היו כמו ניסיון מלאכותי לעורר עניין במה שכבר אבד בו העניין.
צריך להודות שחמישה מתמודדים בגמר זה יותר מדי. הרבה יותר מדי. לא היה בכך שום צורך, וגם ככה נפרדנו מהר מאוד משניים מהם. אילו שלושה בלבד היו מעפילים לגמר, לפחות היה יכול להישמר מעט מתח לפני התכנית ובמהלכה. לצד זאת, הפערים המקצועיים בין הפיינליסטים היו כה גדולים (מצד אחד ספיר וניצן המצוינות, מצד שני כל השאר), כך שעדיף היה לו היינו נפרדים מליאור קקון ומאלי חולי כבר בחצי הגמר. מי יודע, אולי הצעד הזה היה מצליח לקצץ את כמות השירים הבלתי-נגמרת בגמר בחצי, ואת אורך הגמר בחצי דקה.
באמצע הגמר הגיע "הפרק האמנותי", שבו התארחו בוגרי "דה וויס" גיא ויהל, יובל דיין וניב דמירל. ושוב, בסיועה הנדיב של הפקת התוכנית, נוכחנו לדעת שאין שום צורך בגמר "דה וויס". מה זה באמת משנה מי מסיים ראשון או מי בכלל לא מעפיל לגמר, אם גם ניב דמירל, גם יובל דיין וגם גיא ויהל כלל לא זכו בתכנית בעונות הקודמות? במו ידיה ובוגריה הצליחה "דה וויס" לשמוט את הקרקע תחת היסודות שעליהם היא בנויה. אם התוכנית מוכיחה שנה אחר שנה שדווקא אלו שלא זכו בגמר הם אלו שהצליחו בתעשיית המוזיקה, למה בכלל צריך דירוגים ולמה בכלל צריך גמר?
זה לא סוד שהעונה הרביעית של "דה וויס" התחילה בקול תרועה רמה אך סיימה עם ירידה חדה בנתוני הרייטינג. קברניטי "רשת" והתוכנית יצטרכו להתמודד עם בעיה קשה וידועה: הצופים מתים על שלב המבחן העיוור (האודישנים) אך פחות אוהבים את שלב הדו-קרב ואת שלב ההופעות החיות. הפער בין השלבים הללו הוא בלתי נתפס: שלב האודישנים מרתק, מותח, מרגש. הצופים משתוקקים לראות אם המנטורים הסתובבו, כמה מנטורים הסתובבו, מי מהם הסתובב ואת מי בסופו של דבר בחר המתמודד כמנטור שלו.
שלב הדו-קרב וההופעות החיות משעמם ומתיש. כמה באמת אפשר לצפות בזמרים חביבים עושים ביצועי קריוקי נחמדים? מילא שתיים-שלוש תכניות, אבל היו הרבה יותר מדי כאלו. "משחקי השף אוטו אוכל" קלטו בזמן שהמתמודדים בתוכנית שלהם לא מעניינים אף אחד מהצופים אלא השופטים, ולכן החליטו ליצור תחרות בישול ביניהם. קשה לדעת אם תחרות שירה בין אביב גפן למירי מסיקה היא הפתרון ל"דה וויס" (בעיקר משום שברור מי תנצח), אבל מה שבטוח הוא שהגיע הזמן לרענן את הפורמט.
