הצרה הגדולה עם נוסטלגיית נעורים היא שהגעגוע לימים היפים ההם מאפיל לא פעם על המציאות. "פאוור ריינג'רס", למשל, זכורה לילידי שנות ה-80 ומתבגרי ה-90 של ערוץ הילדים כממתק אחר צהריים אהוב, אבל האמת היא שכבר אז מדובר היה בהרפתקת נעורים בינונית למדי, שישבה על היגיון עסקי מבריק. חיים סבן, שעשה את הונו בשנות ה-70 מהלחנת סרטי אנימציה, זיהה את הפוטנציאל הגדול של שוק האנימציה הסיני והיפני, הקים חברת הפקות ושקד על עיבוד אדפטציות מערביות ללהיטים מהמזרח הרחוק. התוצאה הייתה סדרות כמו "מקרון 1", "החתולים הסמוראים" וכן עיבוד של סדרת האנימציה "Super Sentai", שהפכה ל-"Mighty Morphin Power Rangers". חבורת בני הנוער הלוחמים בחליפות החלל החזיקה מעמד שלוש עונות (1993-1996) ברשת פוקס, ופתחה את הדלת לשני סרטים ו-18 סדרות ביקום הסדרה מאז ועד היום, שהניבו מבול של מרצ'נדייז ורווחים של 6 מיליארד דולר.
כמעט 20 שנה אחרי עונתה האחרונה של הסדרה המקורית, וברוח הרימייק המקודש השוטף בימים אלה כל חלקה טובה, הגיע זמנם של נערים ונערות חדשים להיכנס לחליפות ה"פקחים". הגורל, שהזדקק לחמישה מושיעים ראויים שיגנו על האנושות, בחר אותם במקריות מוחלטת כנער לבן, נער אסיאתי, נער שחור, נערה לבנה קשוחה ונערה לטינית עם רמז קליל לנטייה לחיבה לנשים. החבורה ההטרוגנית והעליזה הזו של תיכוניסטים רנדומליים נתקלת בשברי תחנת חלל עתיקה, ונחשפת לכוחות מסתוריים שהופכים כל אחד ממרכיביה לסופר-גיבור בהתלמדות. מכאן והלאה עליהם להתנסות בכוחותיהם החדשים עם מנטור מסתורי בשם זורדון (בראיין קרנסטון) והכל כדי להגן על כדור הארץ מפני מרשעת בשם ריטה רפולסה (אליזבת בנקס), שמבקשת להחריב את החיים בכוכב ולרתום את האנרגיה שלו לטובת מטרותיה הזדוניות.
הסיפור של הפאוור ריינג'רס לא היה מסעיר במיוחד כבר במקור, כאמור, אבל משהו בדינמיקה הטינאייג'רית-מרדנית שלו התאימה לתקופת שנות התשעים המוקדמות. אלא שהניינטיז כבר מזמן מאחורינו ואיתם אבדה גם הבעיטה ההיא במוסכמות והוחלפה בנרקיסיזם. מספיק מבט קצר מסביבנו כדי להבין שאין סיכוי להתקבץ שוב יחד למען מטרה משותפת. רובוטים מגניבים כבר נראו ברובוטריקים, נבלים אינטרגלקטיים הפכו נפוצים כמו עורכי דין, וטינאייג'רים בחליפות מוזרות הם פשוט היפסטרים בהתהוות. וכך, בניסיון מעניין למדי, בחרו הבמאי דין יזראלייט (שום קשר לישראל) והתסריטאי ג'ון גייטינס ללכת על גרסה מודרנית של "מועדון ארוחת הבוקר" - חבורה של ריג'קטים ולוזרים שמתקבצים יחד באין ברירה, ומוצאים בתוך כל האיבה כלפי העולם את המשותף. הרעיון הזה חמוד והוא מונע מהסרט להפוך לכישלון מוחלט, אבל בחבורת הטיפוסים שלו ובסיפור של "פאוור ריינג'רס" אין גרם מהאמת של ג'ון יוז.
אף על פי כן, על כל דבר רע מחפה "פאוור ריינג'רס" במעט טוב. הדמויות שלו מגרדות בקושי את קצה העטיפה החיצונית שלהן, אבל השחקנים האלמונים כובשים ומלאי חן; הסיפור של התקבצות הריינג'רס והפיכתם לחבורה מגובשת טיפשי ונטול היגיון (המעבר מזרות מוחלטת לחברות אמת מעולם לא היה מהיר יותר), אבל התסריט מתובל בהומור ורפרנסים גיקיים חמודים ל"רובוטריקים" ו"מת לחיות"; האפקטים נראים רע והשימוש בהם מוגזם עד כדי תחושה של משחק מחשב, וסצנות האקשן עם רפרטואר אמנויות הלחימה המיושן נראות כמעט פארודיות - אבל הפסקול המעולה כולל שירים של פנטוגרם, טובה לו, דסטיניז צ'יילד, קניה ווסט, Twenty One Pilots ועוד; בראיין קרנסטון נראה די אומלל בתור צללית מבולבלת על קיר, אבל אליזבת בנקס עושה הרבה כיף בכניסה לנעליים המטורפות של ריטה רפולסה. כמו כן, הסרט כולל הופעות אורח קצרות של הכוכבים המקוריים: איימי ג'ו ג'ונסון וג'ייסון דיוויד פרנק, כי נוסטלגיה וזה.
בשקלול הסופי החסרונות של הסרט עולים על היתרונות, אבל התוצאה היא שילוב מוזר של כיף גרוע. זה לא הרצון לדחוף עיפרון לקרנית כמו ב"יחידת המתאבדים" או התחינה לכיתת יורים של "וורקראפט". ניכר ב"פאוור ריינג'רס" רצון כן לעשות משהו מעניין על אף המרכיבים הרעים שלו, גם אם הוא לא בהכרח מתורגם לתוצאות. ואז, רגע לפני שפוטרים אותו כגילטי פלז'ר בלתי מזיק, מתברר שבקנה נמצאים כבר לא פחות משישה (!) סרטי המשך מתוכננים. פסקול מגניב זה כיף, כוכבים חמודים זה חמוד, אבל אין שום דבר ב"פאוור ריינג'רס" שאמור לגרום למישהו לצאת ולומר: "וואו, איך מתאים לי עוד שש פעמים של הדבר הזה".