ג'נבייב מתה היום באחת בצהריים.
אתמול בלילה והיום בבוקר היא הידרדרה במהירות ונסוגה פנימה אל תוך עיניה, בזמן שהגוף שלה הטיל וטו על רצונותיה. ריאותיה התמלאו בנוזלים. היא מתה בבית כשאני וההורים שלה אוחזים בה, ובתקווה מצאה שלווה של הרגע האחרון. הכל מאד עצוב וסוריאליסטי. כל כך הרבה דברים נשארו לא גמורים בשבילה. היא הייתה אש של רעיונות מבריקים שאף פעם לא כבתה.
אהבנו אותה והכל מוזר עכשיו.
תודה לכם על כל הכסף, כל התמיכה והאהבה.
פיל.
(פיל אלוורום כותב לאתר מימון ההמונים שבו גייס כסף, יולי 2016)
לפני שנתיים חשבתי ש-"Carrie & Lowell" של סופיאן סטיבנס הוא האלבום הכי עצוב ששמעתי. סטיבנס צלל בו אל מעמקי יחסיו עם אמו שנטשה אותו בילדותו ואז חזרה לחייו עד שמתה מסרטן, כשהוא סועד אותה בימיה האחרונים. בשנה שעברה הגיע "Skeleton Tree" של ניק קייב והראה מה זה עצב תהומי באמת: קייב נפרד בשיריו מבנו ארתור בן ה-15, שנפל אל מותו מצוק ליד ברייטון, מוות שרירותי, סתם, פתאום. אבל כנראה שאין באמת כזה דבר "הכי עצוב", ונדמה שלכל שנה יש את אלבום המוות שלה, כי עכשיו מגיע "A Crow Looked At Me" של פיל אלוורום (תחת השם מאונט אירי - Mount Eerie) וטורף את הלב ואת הנפש. אלוורום מנסה להבין לאורך 41 הדקות שלו איך לעזאזל חייו קרסו: איך קרה שאשתו - המאיירת והמוזיקאית ג'נבייב קסטרה - ילדה את בתם הבכורה וכחצי שנה אחרי זה, באביב של 2015, אובחנה עם סרטן הלבלב. היא מתה בביתם ביולי 2016, בת 35, כחודש אחרי שאלוורום פנה למימון המונים כדי לסייע למשפחה לעמוד בנטל הכבד של ההוצאות הכלכליות.
קשה להקשיב לאלבום הזה, התשיעי של מאונט אירי, ולא לבכות איתו. אלוורום כותב סוג של יומן פוסט מוות ומשרטט את הבנאליות הממש לא בנאלית של היום יום שלו בלי ג'נבייב - האהבה הגדולה של חייו: את השגרה שהפכה למשהו אחר לגמרי, את יחסיו עם בתו נטולת האמא, את החיים אחרי הפרידה שהוא מצליח ולא מצליח להכיל. והכל כל כך טרי ונוכח ומלא בתאריכים ספציפיים ובמבט מפוכח ומעורפל בו זמנית בעיניו של הזמן שחולף. ככה האלבום מתחיל: "מוות הוא אמיתי. מישהו שם ואז הוא לא. וזה לא משהו לשיר עליו. זה לא משהו שהופכים לאמנות. כשמוות אמיתי נכנס הביתה, כל שירה היא טיפשית. כשאני נכנס לחדר שבו היית, ובוהה בריקנות שנמצאת שם במקומך, הכל מתרסק".
אבל כמובן שאלוורום לא יכול שלא לשיר, זו הברירה היחידה שלו, והוא ממשיך לספר: "שבוע אחרי שנפטרת הגיעה חבילה עם השם שלך עליה ובתוכה הייתה מתנה לבתנו שהזמנת בחשאי. התרסקתי שם על המדרגות ומיררתי בבכי. זה היה ילקוט לבית הספר שאליו היא תלך בעוד כמה שנים. את חשבת מראש על עתיד שבוודאי ידעת עמוק בפנים שלא תהיי חלק ממנו. למרות שנעצת ציפורניים בצוק שעליו החלקת למטה, נבלעת לתוך דממה שהיא אינסופית ואמיתית. זה טיפשי. ואני לא רוצה ללמוד מזה כלום. אני אוהב אותך".
אם לא ללמוד, אלוורום מנסה להבין, ליצוק משמעות בהכל, מחפש רמזים לקיומה של אהובתו: "הבת שלנו בת שנה וחצי. את מתה כבר 11 ימים. עליתי על ספינה והגעתי למקום שבו שלושתנו היינו אמורים לבנות את הבית שלנו, אם היית שורדת. אבל את מתה. אז באתי לכאן עם התינוקת שלנו והאבק של העצמות שלך. אני לא זוכר, את היית בעניין של אווזים קנדים? האם יש משמעות למאות שנמצאים עכשיו על החוף?". בהמשך הוא תוהה האם שני עורבים שעפו מעל החצר שלהם הם סימן למשהו, האם זו היא בתוכם, ומספר לה שהוא מסר את הבגדים שלה, שהוא מצטער, ושעכשיו הוא יעזוב את הבית שבתוכו החדר שבו היא מתה.
ב-"Forest Fire" המרסק אלוורום שר, "השנה חולפת מבלי שאת חלק ממנה, עכשיו זה סתיו בלעדייך. הייתי צריך לסגור את החלונות והדלתות מבלי שאת תעברי בהם, השארתי אותם פתוחים ככל שיכולתי, אבל התינוקת הצטננה, ראיתי איך לוח השנה שועט קדימה... ואני זוכר שחשבתי שבפעם האחרונה שירד כאן גשם את עדיין היית בחיים".
אלוורום חי את בוקר מותה של ג'נבייב וחוזר אליו שוב ושוב. איך פניה השתנו. איך הרוח שלה עזבה אותה. והכל בחדר שלהם, החדר שהוא מוטיב חוזר באלבום. והוא מספר על היועצת שליוותה אותם במהלך המחלה, מנסה לעזור להם להתכונן לפרידה, ואיך אותה יועצת מתה בעצמה חודשיים אחרי אשתו. והוא אומר שכולנו כל הזמן כל כך קרובים ללא להיות קיימים בכלל, ושהיום בתם שאלה אותו האם אמא שוחה, והוא ענה שכן, היא שוחה, כנראה שזה הדבר היחיד שהיא עושה עכשיו. את האפר שלה הם פיזרו בין גלי האוקיינוס. והוא מתלבט בינו ובין עצמו עד כמה לספר עליה לכל מי שהוא פוגש, "אני מכולה של סיפורים עלייך", הוא שר, ותוהה האם לאנשים באמת יש את הרצון לשמוע. "עכשיו יש לי את כוח העל להפוך מעבר של סופרמרקט לגיא של רחמים ובלבול".
ויש את הדברים הקטנים - להוציא את הזבל, לצחצח שיניים, לצאת לטיול בחצר, להיאבק בעובדה שתמונות מחליפות זיכרונות, והכל כשההיעדר שלה צורח. והצרחה של האלבום הזה היא כמעט לחישה, אלוורום יותר מדבר מאשר שר, וגיטרה אקוסטית מלווה אותו כמעט לבד. זרם תודעה עם סכרים בדרך. "בקושי מוזיקה", תיאר אלוורום את האלבום בריאיון. תמונות קצרות של צער ארוך. שירים פשוטים על ימים מורכבים. אלבום שמוצף באהבה. אלבום שכמעט גורם לך להרגיש את הנופים והעצים והשריפות והציפורים והאוכמניות של מערב מדינת וושינגטון. אלבום מהמם שילווה את 2017 עד יומה האחרון.
בשיר האחרון, "Crow", אלוורום פונה לבתו: "איזה עולם אנחנו משאירים לך? חנוק ופשיסטי ובלי אמא. האם את חולמת על עורב?". זה כל כך עצוב, והלב מוצף. מדובר בשני זרים, אלוורום וג'נבייב, אבל אתה מרגיש שאתה מכיר אותם, שאתה רוצה לדעת מה קורה איתו ועם הבת שלהם עכשיו. איפה הם, האם הם התאוששו קצת, האם עברו לבית אחר? הכל שברירי ורגעי, החיים ומה שבתוכם, מישהו שם ואז הוא לא. 13 שנים היו לפיל וג'נבייב יחד, ונשארו הוא ובתם. זהו. החיים ממשיכים והם יפים ומלאי הבטחות. מה אפשר ללמוד מזה?
והנה עוד 4 אלבומים חדשים שאתם חייבים לשמוע
סורוריטי נויז - "You're Not As ___ As You Think"
גם האלבום הרביעי של רביעיית האימו המצוינת מקונטיקט עוסק במוות - במקרה הזה של כמה מחבריו הטובים של הסולן, קמרון בוצ'ר. את הכאב והגעגוע והדיכאון שלו בוצ'ר עוטף בהמנונים קטנים, בהרבה מאד דיסטורשן ובטקסטים אינטליגנטיים (וציטוטים משירים של הגאסלייט אנת'ם, מודרן בייסבול ועוד), שהופכים את "אתה לא ___ כמו שאתה חושב" לאלבום שיככב חזק בסיכומי השנה. חצי שעה של סערה יפהפיה.
קרייג פין - "We All Want the Same Things"
קרייג פין, פעם הסולן והמשורר של ההולד סטדי המצוינים, הוא בחור מרגש. מספר סיפורים מדויק ואוהב אדם. הפעם, באלבום הסולו השלישי שלו בעל השם היפה, "כולנו רוצים את אותם הדברים", הוא בשיאו: רומנטי, מלנכולי במידה, נוסטלגי, ועושה חשק לצאת לשתות עם כל הדמויות שמככבות בדרמות הקטנות שהוא משרטט. בלבו של האלבום שוכנת היצירה "God in Chicago", אבל היא לא לבד: משמיעה לשמיעה מתגלים עוד סודות קטנים ונפלאים כמו "Preludes", "Birds Trapped in the Airport" (פין באווירת אלקטרו פופ) ו-"It Hits When it Hits".
ספון - "Hot Thoughts"
ומי שכל המלנכוליה הזאת גדולה עליו, ימצא נחמה, שלא לומר הרמה, באלבום השמח של התקופה, התשיעי של ספון. אם היה צדק, אזי הלהקה מאוסטין, טקסס, הייתה אחת הלהקות הגדולות והמצליחות בעולם. לא שהיא לא מצליחה, ולא נראה לי שלבריט דניאל וחבריו חסר משהו, אבל הם באמת מעולים ופשוט עושים רוקנרול סקסי, הרפתקני, סוחף, שמערבב בין גאראג' לדיסקו לFאנק לאלקטרוניקה. האלבום הזה הוא כל מה שהחדש של דפש מוד היה אמור להיות והוא ממש לא, וכל מה שאתם צריכים אם אתם ממש מתגעגעים לארקטיק מאנקיז. רמה גבוהה.
דה ג'יזס אנד מרי צ'יין - "Damage and Joy"
האם העולם צריך אלבום חדש של האחים ריד אחרי 19 שנה? עקרונית התשובה היא לא. לא בפועל - לגמרי כן. כי הוא נוסטלגי, כי הוא עושה פלאשים לניינטיז, כי הוא מלא בשירי אהבה, כי הוא מנוקד יפה בקולות נשיים של איזובל קמפבל, סקיי פריירה ואחרות, כי אפילו קלישאות הרוקנרול איכשהו נסלחות כשאתם סקוטים שנושקים לגיל 60. זה לא אלבום לפנתאון, זה לא אלבום שישרוד את השנה, זה אלבום ארוך מדי, אבל זה אלבום כיף, ובעיקר מפתיע.