ג'וזף ג'ופו לא ישכח את היום ההוא, באפריל 1942, בו נדרש לראשונה לענוד טלאי צהוב לבית הספר הפריזאי בו למד. הוא זוכר כאילו שזה היה אתמול כיצד חברו הטוב והנוצרי ניגש אליו, הצביע על ה"קישוט" החדש שלו ושאל "מה זה, כוכב שריף? גם אני רוצה". בתגובה, הילד היהודי ענה שאין באפשרותו לתת לו אחד, ואז הזדעק החבר: "זה לא הוגן, אתם היהודים תמיד מקבלים דברים שלנו אין".
לפני שענה לחברו, הבחין ג'ופו בשקית הבלורות שבידיו, והציע לו עסקה - "תביא לי אותה, ותקבל את הכוכב הצהוב שלי". החבר הנלהב הסכים לכך, וזו היתה הפעם האחרונה שהתראו בחצר בית הספר, שכן יום לאחר מכן ברח הילד היהודי מפריז. "זו היתה העסקה הראשונה שלי", הוא נזכר היום, "רואים שהייתי טירון, כי יכולתי לעשות דיל טוב בהרבה. יכולתי לקבל שתי שקיות גולות!".
את הבלורות שקיבל מחברו באותו יום, נוצר ג'ופו עד עכשיו, כמזכרת לימים יפים שהיו ונגדעו באיבם עם הפלישה הנאצית. הן גם היו השראה לספרו הראשון, "שקית של גולות", שכתב בתחילת שנות השבעים בהשראת מסע ההישרדות שלו ושל אחיו הגדול בצרפת של ימי הכיבוש הגרמני. הרומן הזה, משום מה, מעולם לא פורסם בישראל, אבל תורגם לעשרים שפות והיה לרב-מכר במולדתו של הסופר ולחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים בה. כמעט כל ילד צרפתי שלומד על השואה, עושה זאת דרך סיפורו.
הספר גם היה בסיס לשני סרטים. הראשון יצא ב-1975, שנתיים לאחר הפרסום הרומן של ג'ופו, והוא שנא אותו. "אבא שלי אדם קדוש, אבל הציגו אותו שם באופן שעשה לו עוול", הוא אומר, ומבקש לא לפרט יותר מכך. השני עלה לאקרנים בצרפת לפני כחודשיים ונהיה להיט קופתי, והיום (חמישי) הוא מגיע גם לבתי הקולנוע בישראל, לאחר שפתח לפני שבועיים את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים.
הפעם, הסופר מרוצה. "בסרט הראשון לא היתה לי שום זכות דיבור, אבל במקרה הזה ביליתי בצילומים כל הזמן", מספר ג'ופו, היום בן 86, בריאיון לרגל הפצת "שקית של גולות" בארץ. "דאגתי שהכל יהיה בדיוק כמו שאני רוצה, בדיוק כמו שקרה, ולשמחתי הבמאי כריסטיאן דוגאיי והתסריטאי ג'ונתן אלוש הסכימו לכך".
הסרט עמוס פרטים. כולם מציאותיים?
"כן, קח לדוגמה את סצנת החקירה שלנו בידי קציני האס-אס. הבמאי, לשמחתו, מעולם לא היה במעמדים כאלה, אז הוא תיאר אותה בתחילה בצורה לא ריאליסטית, ואני כיוונתי אותו לתארה כפי שקרתה: אנשי האס-אס בעטו באח שלי, ואז אני התנפלתי על אחד מהם והפלאתי בו מכותיי, והמפקד שלהם התפקע מצחוק, כי הוא השתעשע מן הסיטואציה האבסורדית בה ילדון משפיל שני חיילים בוגרים. כל זה נשמע מוקצן ובל ייאמן, וקולנוען שלא היה שם לעולם לא יכול לדמיין כך את הדברים, אבל ככה בדיוק זה היה, והיה לי חשוב שנביא את זה אל הבד באופן מדויק".
האם גם התיאור של הכנסייה הקתולית נאמן למציאות? יש כמה אנשי דת נוצריים בסרט, וכולם צדיקים, באופן שנראה מעט מפוקפק לאור העדויות ההיסטוריות על המעורבות או לפחות האדישות של רבים מהם בכל הקשור להשמדת העם היהודי.
"הכנסייה היתה נפלאה אלינו. אתה זוכר את דמות הארכיבישוף מניס, שמכין לי תעודות מזויפות ומציל את חיי? אז לא מזמן הלכתי לבקר במה שהיתה הכנסייה שלו, וגיליתי שהוא הכין עוד מאות תעודות שכאלה, וכמובן סיכן בכך את חייו".
בשלב מסוים בסרט אתה מוצא מסתור אצל משפחה נוצרית ומתאהב באחת מבנותיה. תהיתי האם שמרת עמה על הקשר אחרי המלחמה?
"הו, מאוהב זו מילה גדולה, אני לא יודע אם הייתי 'מאוהב בה'. היו לה עיניים בהירות וגדולות, והלב הצעיר שלי התחיל לפעום מהר. זה הכל. בנוגע לשאלתך - כשהספר שלי יצא, הגעתי לעיירה בה נפגשנו בזמנו כדי לחתום עליו בחנות המקומית, וקיבלתי ממנה מברק ברכה. היא לא היתה יכולה להגיע, כי כבר עברה לעיר אחרת ומרוחקת, עם בעלה ושלושת ילדיה. היא התחתנה עם שחקן רוגבי....כן, אלה החיים".
הסרט יוצא כמה שבועות לפני יום השואה בישראל, אבל גם כמה שבועות לפני הבחירות בצרפת, בהן יש סכנה שלה-פן תנצח או לפחות תתחזק משמעותית, והוא מספק תזכורת לסכנות הטמונות בפשיסטיות שכמותה.
"זה הכל מתחיל בחינוך. אפשר לחנך אדם לטוב או לרע. לכן אני שמח שמלמדים את הספר שלי, כי כמו שאמרת, אני חושב שהוא מבהיר את סכנות הפשיזם ושנאת הזרים. לעומת זאת, אפשר להכניס למוח של צעירים גם משהו אחר. כשהיטלר שם קץ לחייו, שליש מן הנוער ההיטלראי התאבד גם כן, מרוב שהאמונה שלהם בו היתה מוחלטת. אם אתה שוטף לבחור צעיר את המוח, הוא יהרוג בלי שום רגשות אשם, כי יאמין באמת ובתמים שההרג הזה לטובת האנושות. לא מזמן הלכתי לגטינגן. זו היתה אחת הערים הראשונות בגרמניה בהן הנאציזם עלה לשלטון, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה בחרו שם יהודי לראשות העיר. זה מראה עד כמה התפיסות של האנשים יכולות להשתנות באופן מהיר וקיצוני. הכל תלוי בשאלה מה מערכת החינוך והתקשורת מעבירה להם".
אביו של ג'ופו, כפי שרואים בסרט, היה ספר פריזאי מהולל, ולאחר המלחמה לקח בנו את המספריים לידיו, ושימר ופיתח את העסק המשפחתי, שכיום יש לו שלושה סניפים ברחבי האורות. "אני תמיד מתגאה בהיותי הסופר היחיד שגם יודע לספר", הוא אומר, וכמובן שבעברית זה נשמע עוד יותר טוב מאשר בצרפתית. "בפעם הבאה שאבוא לתל אביב, אשמח לספר את בני משפחתך, וגם להביא להם כמה גולות במתנה".
מה, אם בכלל, משותף לקולנוען ולספר?
"במאי מוכשר יודע לקיים דיאלוג עם הקהל שלו, בדיוק כמו שספר מוכשר עושה זאת עם הלקוחות במספרה".
אגב, איך זה שספר בנושא כזה, שתורגם אפילו לסינית, מעולם לא יצא בעברית?
"התסריטאי ג'ונתן אלוש אמר לי שהוא עובד כעת על פרסומו בעברית, ואם זה יקרה, אהיה כל כך מאושר! כמו שאמרת, הוא יצא בעשרים שפות, אבל מבחינתי אין כמו העברית. שאלו אותי בעבר למה זה כל כך מטריד אותי, כי השוק אצלכם קטן, אבל מה אכפת לי מהגודל! עברית זה ה'מאמא לושן' (שפת אם) בשבילי.
"אני לא יכול להתיימר להיות ציוני נלהב, כי אם הייתי כזה אז הייתי גר בישראל ולא בפריז, אבל אני שמח שישראל קיימת ומקווה שתתקיים לעד. כל עוד שהיא קיימת, אני מרגיש פה בטוח. ישראל היא הערבות לחופש ולביטחון שלי ושל כל היהודים האחרים באירופה".