פירגונית

ג'סטין, דמותה של ג'ניפר אניסטון ב"בחורה טובה", בוחרת פעם אחר פעם באפשרות השגויה, זו שהיא תתחרט עליה אחר כך. הסרט נבנה על האיזונים והבלמים שבין הרצון לרגשות האשם, ומבחינה זו הוא מאוד אפקטיבי. ג'סטין בת השלושים מיואשת ומתוסכלת מחייה כשכירה בסופרמרקט בעיירה קטנה בטקסס, מבעלה הסטלן שלא מבין אותה, ומעצמה. בעבודה היא פוגשת את הולדן, צעיר מעורער, הכובש אותה בהצהרת שנאתו לעולם, והם הופכים חברים ומאוחר יותר נאהבים. הרומן עם הולדן מאפשר לה לחוש מסתורית, נערצת, נחשקת, אך בה בעת היא מתקשה להתמודד עם הקשיים שהמסתוריות מערימה.

רגשות האשם שלה, ושל הצופים שאינם יכולים שלא להבין לליבה, נובעים בעיקר מכך שלמרות שבעלה לחלוטין לא מבין אותה, ולא גורם לה אושר, הוא גם איש טוב שאוהב אותה מאוד, שבאמת לא נעים לפגוע ברגשותיו. גם הולדן, למרות היותו ילדותי ואובססיבי, מאוד חביב ושובה בתינוקיות שלו, ואפילו "הרעים" המובהקים – כמו בובה הסחטן – מוצגים כפגיעים ואנושיים.

וכאן יתרונו וחולשתו של "בחורה טובה". מצד אחד ההימנעות משחור ולבן, בעיקר משחור, יוצרת אווירה ריאליסטית משהו, בה כל בחירה כרוכה בפגיעה במישהו אחר כלפיו יש לך רגשות חיוביים, ומגדילה את תחושת הכליאה והאשם; אך מצד שני ההימנעות הזו גם מתפרשת כפחדנות. פחד מאמירה נוקבת כנגד חיי העיירה, כנגד המלכוד בחיי הנישואים, כנגד הטבע האנושי. ישנם רגעים (למשל הסצינה בביתו של בובה) בהם הנסיגה לתחום האפרורי מספקת קולנוע קומי וחמוד, בעוד שבחירה אמיצה יותר, המדגישה את צדדיו האפלים של האדם, יכלה להפוך את אותה התרחשות לחזקה באמת.

כדאי וכיף לראות את הסרט. אניסטון מגלמת היטב את ג'סטין ומעיזה להתרחק מתדמיתה הזוהרת ולהופיע כמעט ללא איפור, ובבגדים רחבים וכעורים. אפיון הדמויות בסרט חכם מאוד, ולו רק בגלל שדמותה ממש לא חכמה גדולה, ואת דמותו של הולדן (ג'ק גילנהאל) כל אחד מכיר מבית הספר. יש בסרט הרבה רגעים מצחיקים, וגם כמה מרגשים, ובסופו של יום, גם אם לא מדובר בקולנוע ענק, זה קולנוע לא רע בכלל.