(קטע מאחורי הקלעים של "מסע הטבעת", באדיבות יונייטד קינג)
אחת האמירות הכי מפורסמות לגבי עולם המשחק גורסת שאין תפקידים קטנים, אלא רק שחקנים קטנים. גבי עמרני, שחקן גדול, מנתץ את האקסיומה - "אלה שאמרו את זה, כבר מתו מזמן", הוא פוסק בנחרצות, "האמת היא, שבתפקידים קטנים אתה לא ממצה את כל מה שיש לך. בתפקידים גדולים מתאפשר לך לפזר את כל מה שאתה יודע לעשות, אבל בקטנים, זאת בעיה - הם נגמרים לפני שהספקת, כמו גלידה שנמסה ומשאירה אותך בפה פעור".
מי אנחנו שנחלוק על עמרני. אך צפייה ב"מסע הטבעת", קומדיה תוצרת הארץ שעלתה כאן אמש (חמישי) לאקרנים, מוכיחה כי לפחות במקרה דנן, לא בטוח שהוא צודק. התפקיד שלו קטנטן אמנם, ובכל זאת די בו להוכיח איזה קומיקאי ענק הוא. מה שכן, בדיוק כמו שאמר, אנחנו יוצאים מן הסרט בתחושה של עוד, ומצרים על כך שלא זכינו לעוד קצת זמן מסך מן השחקן הקסום, שבשנים האחרונות לא רואים אותו מספיק בקולנוע שלנו.
את "מסע הטבעת" ביימו מתי הררי ואריק לובצקי וכתב שגיב פרידמן, לו זה הסרט העלילתי הארוך הראשון שמבוסס על תסריט פרי עטו. הגיבור של המהתלה הזו, בגילומו של תומר שחורי, הוא צעיר מתבודד הנדרש למצוא את בחירת לבו ולהתחתן עמה תוך שלושים יום, פן יפסיד את ההון שהורישה לו סבתו. חיפושיו אחר כלה מובילים אותו לשלל הרפתקאות מופרכות, ובהן מפגש עם "מנהל בית משפט מיוחד לתימנים" בגילומו של עמרני.
התוצאה מצחיקה ומשולחת רסן, וקרובה ברוחה יותר מכל סרט ישראלי אחר שנעשה עד כה לרוח הקומדיות האמריקאיות הפרועות והסטלניות. עמרני מודה, שזה לא בדיוק הטעם שלו - "זה רחוק ממני, אבל הקולנוע בכל העולם הולך לכיוון הזוי, אז אני לא יכול לקום ולהגיד 'מותק, אני לא עושה דברים כאלה', הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות לרגל עליית "מסע הטבעת" לאקרנים. "כנראה כבר לא עושים קומדיות בטעם שלי. הבעיה בי, כי אני זה שמפגר אחרי העולם. בכל מקרה, בעוונותי הרבים, אני עושה כמעט כל דבר, כי אם אתה לא נמצא, אתה איננו. בימינו, אתה צריך להיות נוכח. מי שלא שם, לא קיים, ובמצב כזה, לא בודקים בציציות של הפרויקט. הנה, תראה, גם דסטין (הופמן) ודה-נרו (דה-נירו) משתתפים בקומדיות מטורפות, כי אחרת לא ייראו אותם".
קשה לך יותר לקבל תפקידים ראויים בגלל גילך?
"בטח, כבר שנים שבקושי נותנים לי תפקידים. מי כבר נתנו לי? תלמידים שעבדו איתי ואז הפכו להיות במאים. אחרים, לא מכירים אותי, כי תשעים אחוז מן הקולנוענים הצעירים בארץ בכלל לא הולכים לראות תיאטרון, ויש גם כאלה שמזהים אותי עם 'משפחת צנעני' וחושבים שהתפקיד היחיד שאני יכול לשחק, זה את התימני, אבל אתה לא יכול להגיד את זה, כי שחקן לא נולד לתפקיד מסוים. אלא שבישראל לא לוקחים סיכונים, והולכים לפי משבצות".
אתה ידוע כמי שלא מסכים לדבר על הגיל שלו בראיונות.
"עם הגיל שלי אני מדבר רק על עצמי. זה לא צריך לעניין אף אחד אחר. עניין הגיל הוא דבר נבזי, ותקשורת האונליין חוטאת בו במיוחד. כל פוץ קטן יושב וכותב 'השחקן בן ה-93'. מה זה 'בן ה-93'? מה זה 'בן ה-80'? מה זה 'בן ה-75'? מה זה מעניין את התחת שלך, בני כמה השחקנים? מה שקורה, זה שמפיק יושב וקורא את זה, ואז יגיד 'בונ'ה, השחקן הזה בן 80, מה אני אעשה איתו', ובגלל זה לא ילהק אותו, ושוב הוא יידחק הצידה. באיזה זכות אתה עושה את זה? אתה רופא? אתה אלוהים? אתה רב? כמובן שאצל שחקניות, המצב חמור יותר. שחקניות בנות 17 כבר נחשבות זקנות".
אתה נראה צעיר ומלא חיוניות. הסיגרים שאתה מעשן הם כנראה סגולה לבריאות.
"כן, אבל הגיל שלי תמיד מתקתק בראש של אנשים. אני מגיע למקומות ורואה איך משנים את היחס. 'לאט, יש כאן מדרגה', 'יוסף, תאיר לו; יוסף, תסדר לו' אני כבר רגיל שכולם נערכים במיוחד כשאני בסביבה, ולא ברור לי למה, כי אין לי שום בעיה. אני מכיר לא מעט אנשים צעירים ממני, שאני מודע לכל מיני מגבלות פיזיות שיש להם, ובכל זאת מלהקים אותם בלי בעיה, רק בגלל הגיל. אתה יודע, אני באמת לא רוצה לשים את עצמי במשבצת הבכי, אבל אני זוכר שפעם צילמתי משהו באילת והייתי צריך להפסיק אותו באמצע כדי לרוץ לתל אביב לצילומי 'משפחת צנעני', ולקחו שחקן אנגלי במקומי. בניגוד אליי, שרכב על הסוסים בלי בעיה, הוא פחד מהם והיה צריך להביא לו מישהי שתסחוב בשבילו את הסוסים. בכל זאת, הוא קיבל פי שניים ממני כסף".
אמרת שאתה לא רוצה לשבת על משבצת התלונות, ואני לא רוצה להחזיר אותך לשם, אבל האם הרתיעה אותך העובדה שביקשו ממך לגלם בסרט את דמות "התימני?"
"כן, ובהתחלה לא רציתי. אמרתי להם שלא אטרח לבוא ליום צילומים אחד בשביל לעשות תפקיד כזה, זה לא שייך לכלום מבחינתי. אבל אז אמרו לי שתהיה לי יד חופשית, ושאוכל לעשות מה שאני רוצה, ולזה הסכמתי. כולנו הרי רוצים להשתולל. דבר אחר מפריע לי: זה שהדמות שלי לכאורה מדברת תימנית עתיקה".
ולמה זה מפריע?
"כי בעצם דיברתי ג'יבריש מוחלט, ומי שמכיר תימנית יודע שאני מחרטט ואין מילה אחת נכונה. אלא שרוב הצופים לא דוברי תימנית כמובן, והרבה אנשים שדיברו איתי חושבים שבאמת דיברתי כאן את השפה, אז אם זה יצא ככה, חבל, ושכרנו בהפסדנו".
אתה עובד היום עם הרבה שחקנים צעירים שמוצא משפחתם מזרחי, למשל ב"מטומטמת", אתה מרגיש שהיום מתאפשר לדור הזה להיות שלם יותר עם הזהות שלו, מאשר שהיה בזמנך?
"תראה, בזמנו היו בעיות, זה ברור. לא היו נותנים לי ושכמותי לגלם פרופסור, למשל. היו מלהקים אותנו להיות הנהג טקסי או נהג הפרדות, ואם לא זה - אז קבלן. היום יש כבר הרבה יותר פרופסורים מזרחיים במציאות, ולכן גם בקולנוע. השינוי הגדול הוא שהיום, בניגוד לעבר, יש הרבה זוגות מערבים שלא שמים אתה יודע מה על כל העניין העדתי, וזה קצת שבר את העניין הזה ואיפשר לכולם להתקדם".
אני פוגש את עמרני בחצר בית קפה, ומולנו יושב כלב נמרץ שלא מפסיק למצוא סיבות לנבוח. "תן לנו עוד שתי נביחות בסי במול מז'ור", הוא מדריך אותו, ואז מספר על הכלבים הרבים שהיו לו, מכל מיני סוגים, ועל כך שהיום הוא מסתפק בכלבים של הנכדים.
כשהחבר על ארבע משתתק, מגיעה שחקנית שעבדה עם עמרני בעבר בתיאטרון הבימה הסמוך, ושואלת אותו "איפה אתה? מתגעגעים אלייך, לא רואים אותך". אלה, הוא אומר, בדיוק השאלות שמטריפות אותו. "לא שואלים את זה משנאה, אלא מאהבה, אז לא תתן מכות למי ששאל את זה", הוא אומר, "אבל אני שונא ששמים אותי בעמדה שאני צריך להתנצל ולהתחיל להסביר שאני פה ואני שם. זה בדיוק מה שאמרתי לך קודם לכן, שבימינו לא מספיק שאתה בסרט מסוים או בסדרה מסוימת או בהצגה מסוימת, כי אם אתה לא בכל מקום זה כאילו שאתה לא קיים".
אתה בטוח נמצא בכל מקום בערוץ הקולנוע הישראלי. אם תזפזפ אליו, סבירות גבוהה שתיתקל באחד מן הסרטים הרבים בהם שיחקת. בזמנו אמרת שאתה לא מסוגל לשבת ולראות סרט בכיכובך. גם היום זה ככה?
"גם היום. אני עדיין לא חופשי, זו הבעיה שלי, אין לי אומץ ויכול להיות שאני מקשה עם עצמי יותר מדי. אם אני יושב וצופה בסרט שלי, זה עושה לי לא נעים ומקשה עליי להיות שלם עם מה שעשיתי ולהרגיש שעשיתי אותו נכון. בכל מקרה, אני לא חושב שצפייה מחודשת בעבודה שלך מלמדת משהו. השיטה הזו של להסתכל על עצמך ולהסיק מסקנות - זו שיטה שלא היתה ולא נבראה, ומי שהלך לפיה עשה את זה על דעת עצמו. זה אולי אפקטיבי לאנשים שמוכרים חזיות ובוטנים, לא לאנשים שמשחקים. אם תדע איך אתה בוכה ואיך אתה שנראה אתה בוכה, אף פעם לא תצליח לשחק בכי בצורה לא אידיוטיות".
אחד הסיפורים המפורסמים עלייך זה שהיית צריך לבכות עשרים פעם ברצף ב"מלך ליום אחד".
"ועשיתי את זה בלי בצל. אף פעם לא השתמשתי בו או בכל עזר אחר. לא שזה בא לי בקלות - זה אף פעם לא בא לי בקלות. מי שבא לו בקלות, עושה חלטורה".
אחת התלונות השכיחות של המקטרגים נגד הקולנוע הישראלי העכשווי היא שפעם סרטים, בעיקר אלה שכיכבת בהם, היו מביאים לקולנוע מאות אלפי צופים, והיום זה כבר בקושי קורה.
"כי פעם היה ערוץ אחד, אז היתה פחות תחרות. היום יש מיליון ערוצים, ובנוסף לכך את כל כלי התקשורת שיש במכשיר המטומטם הזה (מצביע על הסמארטפון). בו, אתה רואה הכל. אין לך משהו בטלוויזיה? לא צריך ללכת לקולנוע, המכשיר המטומטם מסדר אותך בנקישת אצבע".
אני אוהב להשתמש במכשיר המטומטם כדי לראות שידורים חוזרים של "שניים אוחזין".
"הו, מי לא פנה אליי בגלל הסדרה הזו. דתיים מכל הזרמים, יהודים באמריקה, כולם הסתכלו בזה, ולמה? כי לא סתם היינו באים לצלם את זה וללכת. היינו יושבים עם מומחה לתלמוד, והיינו מתווכחים ומתמקחים ומתפלמסים. זה היה עסק רציני מאוד".
ומה תגיד על קיפי. הוא לא הכי חמוד שהיה?
"מאוד אהבתי את 'רחוב סומסום', היו שם הרבה דברים יפים. הלוואי שהיו לי עותקים פיזיים של זה, שהייתי יכול לשבת בבית ולהראות לנכדים".
למה אתה לא מראה להם מיוטיוב, על המכשיר המטומטם?
"כי מרוב שאני מקלל אותו, הוא עושה לי נא באוזן ואני לא מצליח".
אתה עוד מאמין שיגיע התסריט עם התפקיד הגדול והראוי, שאתה מחכה לו?
"בוודאי. אני מחכה לזה, כי אני עדיין בריא טפו-טפו-טפו, ויגיע היום שמישהו יגיד 'קיבינמט' ויכתוב לי אותו - ואם לא, אז אני אשב ואצור אותו בעצמי".
