אוטו גלידה

נדמה כי לא היתה מעולם להקה קונצנזואלית כמו נירוונה. מוזר להגיד את זה, כי מדובר בחבר'ה עם חתיכת גישה, אבל נדמה לי שזה נכון. אפילו לביטלס יש איזה מיעוט מסוים שנהנה לקטרג את שדות התותים שצומחים להם על התחת, אבל באמת שקשה למצוא בימינו בנאדם שהוא בדיסריספקט על קורט קוביין, מלבד אולי יחידים הלוקים בחתיכת אבו-דיס-קונקשן צעקני ומוצהר עם המציאות, דבר לא רע כשלעצמו.

קורטני גמרה את הבלגנים שלה עם גפן (חברת התקליטים, לא שרגא), ותוך כדי כך עשתה שלום קר עם דייב גרוהל וכריסט נובו, וכך התאפשרה יציאתו של האוסף הזה, שמריץ לו בשיווקית את המשחק של "המיטב של". נשאלת השאלה, מי בכלל זקוק לאוסף של נירוונה? אולי אנשים שאבד להם ברבות הזמן, התפזר, הלוו את זה למישהו ושכחו מי זה. אולי אנשים שמשום מה לא הרכיבו בשעתו את התקליטים ורוצים עכשיו.

אבל אנחנו, טוב לנו לשמוע את בליץ' כולו אם אנחנו כבר בקטע של "אבאוט א גירל". נחמד לנו עם החומרים האלה כשהם מצויים בגירסה המאובקת והדהויה שלהם. הם מרגישים מספיק טוב שם, העוצמה לא ממש שככה, לפחות אם לשפוט לפי המד של סחבק. האם אנחנו מרגישים מספיק טוב כאן זו שאלה אחרת (נדמה לי שכן), אבל במחשבה ראשונית לפחות, אני נוטה שלא לרצות במיוחד לצרוך כעת את נירוונה בגירסה ארוזה ומנצנצת ומבהיקה. וזה לא קשור לזהותם של השירים שנאספו כאן. נדמה לי שלא הייתי יכול להגיד מילה רעה על אף קומבינציה שהיתה מוגשת פה או אחר כך (לא חותם על זה).

באוסף הזה יש 15 שירים. יש בו שיר אחד מבליץ' ("אבאוט א גירל"), את “Been a Son" מהאי.פי Blew, את “Sliver" שיצא כסינגל ב-1990 ("אחרי האוכל/ אכלתי גלידה/ נרדמתי/ וראיתי טלוויזיה"), ואז רצף של ארבעה שירים הכרחיים כביכול מ-Nevermind, כשאחריהם “Heart Shaped Box" מ-In Utero, ו-“Pennyroyal Tea" מאותו אלבום – בגירסת רמיקס של מפיק REM, סקוט ליט, שהיתה אמורה לתפקד בסינגל של השיר, אבל בגלל ההתאבדות מעולם לא שוחררה (וכך קורט היה רוצה שתשמעו את זה, לפי מה שכתוב בדיסק). ויש את “Rape Me" ו"Dumb" לפני שהאלבום מסתיים לתוך שלושה שירים מהאנפלאגד.

השיר החדש, הניצחון היחצני של האלבום, מהווה גם את האור הבוהק שבו בשוסו של דבר. מה אגיד, כיף לפגוש ולהיפגש, אבל אפשר פשוט להוריד את זה מהאינטרנט ושלום על ישראל (ובפרט באר שבע – הידעתם כי מדובר בעיר תאומה רשמית של סיאטל?), לא? ואל תיתנו צ'אנס למי שמנסה ללכלך על “You Know Youre Right" – כי יש כאלה בהווה, רובם כאמור לא ממש בצ'ילבות עם קובייני, אבל יש להם פחות בעיה להתקוטט עם חומר "חדש" שלו – מדובר בשיר מדהים, והוא עושה לי לחיים מה ששמפו עושה לי לשיער. ואני מצטרף לקריאות הגורסות כי ראוי היה להעמידו בסוף הדיסק, ולא בתחילתו, למרות שזה לא הכי משנה בעצם.

אבל מעבר לרקוויאם הנהדר והמטלטל של השיר החדש, אני לא ממש מוצא שהשירים שערוכים כאן שואבים איזשהו כוח או יוצרים מהלך מסוים מעצם הצבתם בקולקציה הנוכחית. מצד שני, אני גם לא ממש מצליח לנפק מעצמי איזה רגשות כועסים אל מול מסחריותה הצועקת של ההוצאה. אפשר להגיד שאני בכלל די אדיש להכל כרגע, אבל יש לי תובנה אחת פשוטה ובנאלית: אם האוסף הזה עושה משהו טוב, זה בגלל שהוא מחזיר את הדיון על נירוונה לביקור קצר, וזה כיף, עדיין. אפשר להזכיר לעצמנו ולעולם איזה יופי היא היתה. אבל גם אם הייתי מוצא איזה ילד בן 15 שממש זקוק לזה, הייתי זורק עליו את אחד הדיסקים השלמים ולא את האוסף הזה, בכל מקרה.

בעתיד הלא הרחוק אמורה לצאת לנירוונה בוקסה מקיפה ועמוקה יותר. בינתיים אפשר לחזור למציאות הזאת, עם אלבומים חדשים של פרל ג'אם ואודיוסלייב (כריס קורנל+רייג') שמבצבצים באופק נובמבר. קורט, אתה חסר, חבר. אפילו יותר מגנדי.