וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מסכת ייסורים: המבקר שלנו חזר מההצגה "סוף משחק" כשהוא בטראומה

5.4.2017 / 9:58

ההצגה "סוף משחק", פרי שיתוף פעולה בין התיאטרון הקאמרי ואנסמבל עיתים, מורכבת כולה מתחושת עינוי קשה עבור הצופה. אין זו אשמת הצוות. ייתכן שמחזה מסוג זה אינו אפשרי עוד בגזרת המיינסטרים

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מסכת ייסורים. מתוך ההצגה/מערכת וואלה!, צילום מסך

רבות הפעמים שבהן יוצא קהל מהצגה בתחושה שעבר תהליך דומה לזה של שחקניה. ברוב המקרים, ההקשר לכך הוא חיובי. אם לשחקנים היה עצוב ודיכאונם עבר אל הצופה, הרי שהם עשו את שלהם וכולם יוצאים מרוצים. הסיום של "סוף משחק", מן המחזות המפורסמים של סמואל בקט, אכן מחלחל אל קהלו – הגיבורים רוצים למות וגם הצופה מבקש את נפשו שלו. אלא שבמקרה דנן זו כלל אינה מחמאה.

"סוף משחק" הוא אחד מאותם אירועים ייחודיים לתיאטרון האבסורד של בקט. הוא מעניק סיור מודרך בנבכי נפשם של המחזאי, הבמאית (במקרה הזה רנה ירושלמי, המפקדת הבלתי מעורערת של אנסמבל עיתים) והשחקנים. זהו מחזה שמצטיין בלימוד של העשייה, אך למרבה הצער, בכל הקשור לחוויית הצפייה הוא לא ממש מתחשב. הגרסה החדשה שעלתה בקאמרי 3, השישית במספר בתיאטראות ישראל, מורכבת כולה מתחושת עינוי קשה עבור הצופה. נעם בן אז"ר, בתפקיד חאם, לקח עמו שלושה בוגרים צעירים של סמינר הקיבוצים – יחיעם ברקו, יוני גרין ורוני נתנאל – ויחד העבירו אותנו הארבעה במשך כמעט שעה וארבעים דקות מסכת קשה של ייסורים.

אין זו אשמת הצוות, לא של בן אז"ר שמשחק נפלא ולא של שלושת הצעירים השאפתניים. לא הוגן לתת להם לפתוח את הקריירה בתיאטרון הרפרטוארי במשימה כל כך מורכבת שנועדה לכישלון. יש פשוט להודות שייתכן שמחזה מסוג זה אינו אפשרי עוד בגזרת המיינסטרים. חוויית תיאטרון האבסורד של בקט, שכמו תמיד מתנהל על במה עירומה מתפאורה ועלילה, לא מאפשרת לנשום, כאילו כרכו סביב ראשנו שקית ואט-אט הידקו אותה, בעוד אנו מתאווים לסוף אך איננו יודעים מתי יגיע וחווים גסיסה איטית ודואבת להחריד.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
המלך הוא עירום. מתוך ההצגה/מערכת וואלה!, צילום מסך

חוסר הידיעה מתי יגיע הקץ הוא בדיוק המסר שרצה בקט להעביר ב"סוף משחק". חאם (בן אז"ר), עיוור המרותק לכיסא גלגלים, הוא בנם של הזקנים נל ונאג (נתנאל וגרין) שחיים בפחי זבל. הוא יושב במקלט יחד עם מטפלו הצעיר קלוב (ברקו), והשניים רק מקווים שמשהו יגיע ויגאל אותם מהשיממון. חאם וקלוב אינם יודעים מתי הכול התחיל ומתי הסיוט הזה יסתיים, ועל מנת לנצח את הקיפאון, ממציא חאם סיפורים ומתיש את קלוב בשאלות קיומיות. קלוב מאיים כל הזמן שילך וישאיר את חאם לבדו, ולמרבה הצער אינו עושה כן.

ההוויה האקזיסטנציאליסטית ("אתה בוכה? אז אתה חי"), כמו גם הפקפוק בקיומו של אלוהים, הם אבני היסוד של תיאטרון האבסורד, שבקט היה ממייסדיו והפך לנושא הדגל שלו. הוא היה כל כך טוטאלי לעבודתו ולמסריו, שהם אלה שהיו חשובים יותר מכל. כמו במחזה המפורסם ביותר שלו, "מחכים לגודו", הזמן עוצר מלכת והוא האויב העיקרי של המשתתפים והקהל. הגאולה היחידה טמונה ב"כדור" שמבקש חאם מקלוב מספר פעמים ותמיד נענה ב"אין כדורים". מה חבל, אחד כזה בהחלט היה יכול לעזור, גם לדמויות וגם לנו הצופים.

האם בימינו יש ערך להמתנה של חאם וקלוב או של גוגו ודידי ב"מחכים לגודו"? אודה ולא אבוש, גם אני משתייך לדור שבו כל הקלקה מיותרת במחשב או בסמארטפון מצטיירת כמו מחדל נוראי ובזבוז של שניות יקרות מהחיים, ועל כן מחזה שלא קורה בו כלום הוא עונש לא מידתי. עם זאת, הטלת אשמה על דור שלם ומודרני כמוה כהתנצלות, ואין צורך להתנצל על מאורע כה איום. בחירתה של ירושלמי להעלות את המחזה (תחת התרגום של יעל רנן ששימש גם את החאן ב-2010) אמיצה, אבל אומץ, גם אם הוא ראוי להערכה, אינו בהכרח משתלם ולפעמים צריך לקום ולומר שהמלך הוא עירום. "סוף משחק" נועד לשחקנים מתחילים על תקן צופים, כאלה שרוצים לעבור תהליך עם השחקנים שבתפקיד. עבור רבים אחרים, זו כנראה תהיה אחת מטראומות הצפייה הנוראיות שיעברו אי פעם.

sheen-shitof

תוצאות מהיום ה-1

הפיתוח המהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - כעת במבצע מיוחד

בשיתוף נומייר פלוס
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
הצוות לא אשם. מתוך ההצגה/מערכת וואלה!, צילום מסך

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully