תלושים לחג: בני הכלאיים התרבותיים הכי תלושים בעולמנו

ערוץ 2 וערוץ 10 כבר מזמן ויתרו על רכש בינלאומי, וכבר התקבעה בציבור התפיסה כאילו המאבק על סרטים, סדרות ודוקו מתוצרת זרה הוא בין HOT ל-yes. אך האמת היא, שגם ערוץ 1 נתן לא מעט עבודה בתחום, רק שבאשמת התדמית הבעייתית שלו, מעטים היו מספיק מודעים לכך. מי למשל זוכר, או ידע בזמן אמת, שבשביל לראות את "מעשה בהרג", מן היצירות התיעודיות המוערכות של האנשים האחרונות, היה צריך ללחוץ 11 בשלט? ומי יודע כיום שהערוץ המושמץ הוא שמשדר עונות טריות (יחסית) של "משפחת סימפסון?" מדי שישי בלילה, רגע לפני שמתחילים השידורים החוזרים של "שעה טובה" ו"סיבה למסיבה"? ברור שהיה הרבה יותר טבעי לפגוש תוצרים שכאלה בערוצי הלוויין או הכבלים. ברוממה, לעומת זאת, הם (ובקרוב נאמר: היו) תלושים כמו ספינה שנסחפה לאי בודד (אבנר שביט).

לא כולם אוהבים את ירון ברלד. למען האמת, רבים ממש שונאים את ירון ברלד. אני דווקא אוהב את ירון ברלד כי הוא מצחיק אותי מאוד. ההומור שלו נשען בעיקר על אלתורים בעזרת אביזרים ועל דמויות מופרעות ומוגזמות. חקיין גדול הוא לא, גם שחקן גדול הוא לא. זו הסיבה שרבים הרימו גבה כשסטנדאפיסט פרוע שכמותו הצטרף לפני כחמש שנים לקאסט של "ארץ נהדרת". זו הרי תכנית שבנויה על שחקנים מעולים וחקיינים אדירים. אבל סלחתי לו, כי הודות למבנה גופו השמן הצליח ברלד לייצר סיטואציות קומיות מופלאות (ראה ערך החיקוי לרני רהב). אבל ברלד השיל ממשקלו 50 קילו, והיום הוא חתיך-אש. ואז מה נשאר בסופו של דבר? חקיין גדול הוא לא, שחקן גדול הוא לא, שמן הוא לא. ההומור של ברלד הוא הומור פיזי, הומור גופני. ההורדה במשקל תלשה אותו מזה, והמשוואה היא טראגית: כשהגוף הולך ופוחת, הצחוקים מתמעטים בהתאם (ניר יהב).

יש הרבה דברים להתלונן עליהם בהקשר של "משחקי הכס". רובם עוסקים בשתי העונות האחרונות שלה, בהן הפכה מאירוע טלוויזיוני לתוכנית ההיא שכדאי להצטרף אליה רק בשני הפרקים האחרונים. אם מחפשים קו סיפורי אחד שמרכז בתוכו את כל מה שרע בסדרה, קל להצביע על "נחשות החול". בתור התחלה, הוא לא הופיע בספרים של ג'ורג' מרטין (ובצדק, כי הוא מטומטם בקטע כמעט פארודי). נוסף לכך, הוא מתהדרת במופת של דיאלוגים גרועים, וכולל כמה מתצוגות המשחק המביכות שנראו בטלוויזיה. מאחר וג'סיקה הנוויק וקיישה קאסל-יוז הוכיחו מאז שהן יודעות לשחק (למשל ב"רואדיז" וב"אגרוף הברזל"), המסקנה היחידה היא שאסור היה לתקוע אותן בדמות לוחמות עם מבטא ספרדי שאינן מספרד, מבט כועס-מבולבל וקפריזות מיניות של תיכוניסטית, ולצפות מהן להילחם בגינה. להגנתן ייאמר שהתפקיד היה כל כך רע ותלוש, שקשה לחשוב על אלטרנטיבות שהיו מצילות אותו (אילן קפרוב).

כשעלתה לאוויר, היתה "לונדון את קירשנבאום" אחת הבשורות המרעננות שערוץ 10 הציע לעולם. בזמן שבערוץ 2 קידשו את הצעירים, היפים והנכונים – הם הציבו את שני הדינוזאורים של התעשייה בפרונט (פעם בחמש אחר הצהריים, אחר כך בשבע, בסוף התקבעו בשש) והוכיחו שאפשר לתת אי של איכות בלי להתפשר על הרייטינג. במהלך השנים, שני הגברים המבוגרים, האשכנזים, השמאלנים, החילונים והמתנשאים הללו קנו להם קהל ששמר להם נאמנות גם אם לא תמיד הסכים עם דעתם. אלא שאז קירשנבאום הלך לעולמו ונוצר ייצור כלאיים קצת מוזר – שמו ותמונתו עדיין מופיעים שם, אבל לונדון נותר ישוב באולפן בלי עזר כנגדו והבדידות ניכרת. חברים, הגיע הזמן להגיד את זה בקול – תקופת האבל נגמרה, אפשר להתקדם. פנו את המשבצת לטובת משהו חתרני ובועט ושחררו את לונדון מהמקום העצוב והתלוש אליו הכנסתם אותו. לפעמים צריך לדעת פשוט לשחרר (דני ספקטור).

הסינמטק, בתל אביב כמו בכל מדינה אחרת, אמור במהותו לשמש בית לקלאסיקות קולנועיות ולסרטים עצמאים עכשוויים. אלא שבעלק עיר ללא הפסקה, כבר לא נותרו כמעט אולמות קולנוע, וכך יצא שכמעט כל אירוע עם איזה הקשר אודיו-ויזואלי המתרחש בה, נופל עליו. באי המקום כבר יודעים כי בערב ממוצע, סביר להניח שייתקלו בהקרנת בכורה של ערוץ 20, בערב סרטי סטודנטים, במפגש של לשכת עורכי הדין ובהפנינג עתיר מיצים ירוקים של פורום ניו-אייג'י כלשהו. למעשה, אם מישהו אוהב לשוטט בעיר בחיפוש אחר התאספויות רנדומליות, הוא יכול פשוט להגיע לסינמטק תל אביב ולמצוא שם את מבוקשו: אצלו, כולם תלושים ולא רק בחג (אבנר שביט).