נושאים חמים

עברו מעלינו: התופעות התרבותיות שלא הצלחנו להשלים

אנחנו אוהבים את פסח, אבל תמיד לקראת סיומו נדמה שהוא לא נגמר לעולם ושלא נחזיק מעמד עד סופו. ברוח הסבל, פותחים כותבי וואלה את הלב לגבי הסדרות, הסרטים, הספרים והשירים שממש רצינו לסמן עליהם וי, אבל לא הצלחנו לשרוד

סטטיק ובן אל - זה לא אני, זה אתם

בוא נסכים שזה לא הטעם שלי, אוקיי? אני לא אוהב את סטטיק ואני לא אוהב את בן אל והכי פחות אני אוהב את השילוב של שניהם ביחד. לא מכיר אותם אישית, יכול להיות שהם אחלה אנשים, אבל הדבר הזה שהם קוראים לו "מוזיקה"? זה לא באמת מוזיקה. סליחה, באמת, אני יודע שאני נשמע כמו פוץ מתנשא זקן וערירי שיושב בבית ומלטף את החתולים שלו, אבל זה כנראה בדיוק מה שאני בעיני דור המילניום שבטוח שסטטיק ובן אל הם הגלגול הנוכחי של לנון ומקרטני, פייג' ופלאנט או סיימון אנד גרפונקל (בתקווה, נואשת, שהם יודעים מי הם הנ"ל). בכל אופן, ניסיתי, בחיי, לשמוע חלק מהלהיטים של הצמד – אך ללא הצלחה. זה קצר, וקליל וכיפי – אני יודע – אבל זה גם גרוע, משעמם ופשוט לא בשבילי כנראה. פה ושם אני שומע כמה צלילים כשאני עולה למונית או באיזו פרסומת ברדיו – אז אני יכול לזהות את "המוזיקה" שהשניים האלה מפיקים, אבל אני מתבייש וגאה בו זמנית להודות שמעולם לא שמעתי אף שיר שלהם מההתחלה ועד הסוף.

(עמית סלונים)

סטטיק ובן אל תבורי (רפי דלויה)
"מתבייש וגאה שמעולם לא שמעתי שיר שלהם". סטטיק ובן אל (צילום: רפי דלויה)

סרטי קומיקס, יש אתכם ביותר מסובך?

בפסח הזה, הגיע הזמן להתוודות על סוד נורא: מסתובבים בינינו אנשים רבים, ובהם לבושתי גם אני, שתבונתם הבסיסית מאפשרת להם להבין סרטים פשוטים ואולי גם להרכיב הפתעות של קינדר מדי פעם, אבל אין בכוחם להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר: למשל, סדרות סרטי פנטזיה וגיבורי-על. וכך, למשל, צפיתי באופן שרירותי למדי רק בפרק הראשון והשלישי של "הארי פוטר". לא הבנתי מהם כלום, כך שביכרתי לוותר על אינספור הסרטים האחרים בסדרה.

במקרה של מארוול, שרדתי קצת יותר. הצלחתי להבין מה קורה בסרטים שהוקדשו לגיבור אחד ויחיד, למשל "איירון-מן", ואפילו השכלתי לצאת לא מבולבל מה"הנוקמים", מפגש הפסגה הקבוצתי הראשון של גיבורי-על. אבל אז העסק התחיל להיות גדול עליי. אמנם פיזית הייתי נוכח בהקרנות "הנוקמים: עידן אולטרון" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" עד תומן, אך מעשית ויתרתי על שניהם עוד לאחר האקספוזיציה – כי פשוט לא הצלחתי להבין שום דבר, כמובן. מיותר לציין שחוויה דומה עברה עליי גם בפרקים החדשים של "מלחמת הכוכבים".

באופן לא רציונלי, כולנו חשים שהחגים רק הולכים ומתארכים משנה לשנה, ועמם גם האורך והמורכבות של סדרות סרטי קומיקס, ותחושת הנפסדות של הצופים הלא מפותחים אבולוציונית שאינם מסוגלים לעמוד בקצב שלהם. סביר להניח שאם נבדוק זאת מדעית, נגלה כי הם בדיוק אותם אלה שבכיתה ה' לא הצליחו לעבור שלב במשחק הקווסט הכי חם של השנה, ולאחר מכן גם לא לפצח את הקוביה ההונגרית. המסקנה: שר החינוך צודק ובאמת כדאי לעשות חמש יחידות במתמטיקה.

(אבנר שביט)

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים (יח"צ)
רגע, לאן אתם רצים? אפשר להריץ אחורה רגע? (צילום: יח"צ)

יכול להיות שפספסתי את "בנות"?

זה כנראה הטקסט הכי זקן שכתבתי: לא הצלחתי לראות "בנות". זה לא שלא ניסיתי, ניסיתי, כמה פעמים, אבל איפשהו בעונה 2 נשברתי. הן פשוט עצבנו אותי. משהו בבכיינות דור ה-Y הזו הצליח להוציא אותי משלוותי. אבא ואמא לא מוכנים לממן אותך יותר? את נאלצת לעבוד למחייתך? בו הו. בואי תנסי לומר "בנק הדואר שלום, מדברת האנה" במשך שלוש שנים כדי להתפרנס, זה ישים קצת דברים בפרופורציות. הייתי שלמה מאוד עם ההחלטה שלי לוותר על הסדרה הזו, וכל כתבה שראיתי על צעירים שעשו תואר בתולדות האומנות ו"לא מצליחים לעבוד במקצוע שלהם" רק חיזקה אצלי את התחושה. אבל אז הגיע פרק 3 של עונה 6 המדובר וגרם לי להבין, שכמו הרבה צעירים מפונקים, כנראה שגם "בנות" התבגרה והחכימה עם הזמן, וכנראה שהפסדתי משהו טוב. אז קבעתי עם חברה לנסות שוב, מעונה 3. החברה כבר התחילה, אני עדיין מעבירה את הזמן עם "האמריקנים".

(יפעת סני)

בנות עונה 6 פרק 3, לינה דנהאם (יח"צ)
מתישהו אתן לה עוד צ'אנס. לינה דנהאם מתוך "בנות" (צילום: יח"צ)

מצטער אשכול נבו, אני לא בקטע של צימרים

אין לי שום דבר נגד אשכול נבו. נהפוך הוא, "צימר בגבעתיים" הותיר בי בזמן אמת רושם עמוק שמדובר בכוח עולה בשמי הספרות הישראלית (מה שהוכח כנכון). אולי בגלל זה הסתערתי, כמו כולם, על "ארבעה בתים וגעגוע", מעט לאחר שראה אור. אחרי כל ההייפ מסביב, לא היה לי ספק שאצלול לרומן הזה ואתמכר אליו, אבל משהו עצר אותי. עמיר ונועה, משה וסימה, מבשרת ציון, רצח רבין, יותר מדי דמויות, יותר מדי סיפורים. פעם אחת נעצרתי לפני עמוד 20. 'לא יכול להיות', חשבתי לעצמי, 'אם כולם אהבו, זה חייב להיות טוב'. בניסיון השני הגעתי לעמוד 30. זה היה גדול עלי, חזק ממני, חונק ומאיים כמו צלי הרים בפרוזדור ירושלים. ויתרתי. לא על נבו, קראתי את "נוילנד" המצוין ואת "המקווה האחרון בסיביר" הפחות טוב, אבל את הספר הזה מעולם לא צלחתי. ארבעת הבתים הללו ממש לא מעוררים בי געגוע.

(דוד רוזנטל)

אשכול נבו (יח"צ , מוטי קיקיון)
זה לא אתה, זה רק הספר ההוא. אשכול נבו (צילום: מוטי קיקיון)

קחו את הכס שלכם ותשחקו במקום אחר

אם יש לכם נשק חם או קר ביד, זה הזמן להתרחק בבקשה. סביר להניח שתרצו להשתמש בו ממש בעוד רגע. אז קחו נשימה עמוקה, תשבו ותקראו את השורה הבאה בפרופורציה הראויה: "משחקי הכס", כן – אותה "משחקי הכס" שאתם סוגדים לה ולכל מה שקשור אליה – היא בסדר, חביבה פלוס, סימפטית וכל מחמאה אחרת שתתנו לילד המכוער של השכנים כדי לא להעליב אותו. הנה, אתם כבר רצים אליי עם מיני מוטות שעקרתם מכס הברזל, בלי להקשיב לנימוקים. חכו רגע, סבלנות. אני לא אומר שזו סדרה רעה, אני רק אומר שהיא לא מספיק מעניינת כדי לגרום לי להרגיש משהו. ובשבילי – כשסדרת טלוויזיה גורמת לי לבכות, להיות עצוב, לפחד או לצחוק אני יודע שהיא עשתה את העבודה.

ראבאק, אפילו רפי גינת ב"בשידור חוקר" הצליח לגרום לי לא לישון לילות כשהייתי בלילה. ו"משחקי הכס"? כלום, גורנישט. ובאמת שניסיתי. התחלתי מהעונה הראשונה, הצטרפתי באמצע השלישית, קפצתי למרתון של כל העונות ביחד והצצתי מאחורי הגב של אשתי בעונה האחרונה. אבל כמה שלא ניסיתי – פשוט לא הצלחתי לסיים אפילו פרק אחד מתחילתו ועד סופו. תמיד מצאתי משהו קצת יותר חשוב לעשות באותו רגע, ולא הרגשתי שפספסתי משהו משמעותי. יש גמדים, יש המון עירום, יש סקס ואלימות אבל אין משהו מאוד חשוב שיגרום לי להישאר מול המסך ובאמת לחכות לפרק הבא – סוג של ניצוץ, תחושת הזדהות עם משהו שקורה מולי על המסך. אולי בעונה הבאה תצליח להתחבר, אני מנחם את עצמי. ואולי לא, אני עונה לעצמי מיד ומחפש פסיכולוג טוב. או סדרה טובה על פסיכולוגים, מה שיבוא קודם.

(דני ספקטור)

חשיפה עולמית: הפרומו החדש של משחקי הכס 7 (אתר רשמי , yes)
אולי בעונה הבאה אצליח להתחבר. "משחקי הכס" (צילום: yes)

אישה, תעשי לי טובה

את "האישה הטובה" גיליתי באיחור אופנתי כהרגלי, עת ניתן היה למצוא את כל פרקי העונות הראשונות לצפייה ב-VOD, בנוחות ורציפות כמו שאני אוהב. הסביבה התומכת שלי - שידעה שנסחפתי בעבר בפנטזיות על הפיכתי לצלע חמישית בחבורת הבנות של "סקס והעיר הגדולה", או שפיתחתי מחלות דמה רק בגלל יותר מדי פרקים ברצף של ד"ר גריי ועמיתיה - "אכלה את הראש", סלחו לי על הביטוי, בתיאורים על כמה אהנה מעורכת הדין העשויה ללא חת אלישה פלורק. היו גם אזכורים על אחד, "מיסטר ביג", שמפציע על המסך מפעם לפעם. אז ניסיתי וצפיתי, פרק, שניים, אפילו עונה ואז עוד חצי, כלומר הפסקתי הרבה אחרי שכבר מיציתי. מיציתי? מכבסת מילים להשתעממתי עד עמקי נשמתי מהפטפוטים חסרי הטעם על האישה הטובה, היפה, הנטושה, הנבגדת והאמיצה, ילדיה האומללים, עמיתיה ושלל הסוגיות המשפטיות המתובלות בשמץ של חיים אישיים. את כל אלה עשו פי מיליון יותר מהנה אי שם בימי "אלי מקביל" מהניינטיז, או דנו הרבה יותר ברצינות מסקרנת באולם של השופטת ג'ודי. תודה, אבל את בלבלת המוח על ההיא במסדרונות פירמת עורכי הדין, תשאירו לעוד עקרת בית עם יותר מדי זמן פנוי אחר הצהריים, אני אסתפק בטראש של שונדלנד.

(אמיר צומר)

האישה הטובה, עונה 7 פרק 1 (יח"צ)
אני אסתפק בסדרות של שונדה ריימס. "האישה הטובה" (צילום: יח"צ)

לא רק האנדרטייקר פרש, גם אני

במשך שנים זה היה הסוד המלוכלך הקטן שלי. זה שאני לא מספר עליו. מתבייש. מסתיר. איזה אדם בוגר רואה wwe? זה טיפשי, וזה מבוים וזה סקסיסטי וגזעני. אבל אני רואה היאבקות מכיתה ה' - מימי הוואן-אריק דרך האלק הוגן, אנדרטייקר ושון מייקלס. 6 שעות במינימום בשבוע. אבל אז משפחה וילדים ולמי יש זמן? גם החשיפה לאחורי הקלעים והסיבות לקידום מתאבקים על פני אחרים ראויים יותר הורידה לי את החשק. נמאס לי לראות כוכבי עבר מזדקנים מנצחים את מי שבאמת טוב. אז הפסקתי. ולהפתעתי זה לא חסר לי. אני מתעדכן בחדשות כדי לראות מה אני מפסיד, קצת מתבאס שדווקא עכשיו כשאני לא רואה הנשים הפכו למתאבקות אמיתיות ולא רקדניות עם סיליקון. אבל בגדול - החיים נמשכים. טוב נו, מחכה לרגע שהילדים יגיעו לגיל שבו יתחילו לראות ואחזור לחוות את זה דרך העיניים התמימות שלהם, ולא הסקפטיות והציניות שלי. אבל זה הסוד שלי. אל תגלו לאף אחד.

(ירון זילברשטיין)

ברוק לסנר נגד אנדרטייקר, WWE (GettyImages)
אולי הילדים יחזירו אותי (צילום: Getty Images)

ייקחו לי מאה שנים של בדידות להשלים את הספר הזה

לפני כעשר שנים החלטתי שהגיע הזמן לקרוא את אחת מיצירות המופת הגדולות של זמננו, "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מארקס. "לא ייתכן שלא אקרא את אחת היצירות המשפיעות ביותר שנכתבו", נזפתי בעצמי ומיד התיישבתי על הכורסא והתחלתי לקרוא. האמת שזה התחיל טוב. בניגוד למה שקורה לכולנו בספרים אחרים, לעלילת הספר הזה נכנסתי די בקלות. נהניתי מסיפורה של שושלת בואנדיה מהעיירה מקונדו, עד שלפתע הפסקתי ליהנות. נכנסו לעלילה הרבה מאוד דמויות, אירועים ופרטים שהתחילו לבלבל אותי. החלטתי לעשות פאוזה וחזרתי לספר אחרי כמה שבועות. פתאום הבנתי ששכחתי את כל העלילה. התחלתי את הספר מראשיתו, נאבקתי, נלחמתי בשיניים, עד ששוב הגעתי למבוי סתום. בזמן האחרון קיבלתי החלטה ששינתה את חיי: להניח את הספר בצד ולהודות שהובסתי. מאה שנות הבדידות ניצחו את עשר שנות הקריאה.

(ניר יהב)

מאה שנים של בדידות (יח"צ)
הספר שהצליח להביס אותי (צילום: יח"צ)

אין שום דבר נהדר ב"ארץ"

הנה זה שוב קורה: הנודניק התורן עומד לחפור לכם על כמה "ארץ נהדרת" איבדה את זה, והקושי שלה לייצר סאטירה בגלל המציאות הישראלית המטורפת, הביא אותו לפרוש. ובכן, לא, "ארץ" איבדה אותי עוד הרבה לפני שזה הפך למיינסטרים. משהו ברפטטיביות גרם לי לאבד עניין. בין אם מדובר ביובל סמו או בברלד, בדמויות שנראות זהות לחלוטין לכאלה שנראו כבר בעבר, או אפילו בדינמיקה של הדיון באולפן של קיציס. משהו בתחושה שאפשר לנחש תוך דקה איך יתנהל כל מערכון, כולל תגובות כל המעורבים, הובילו אותי לוותר על התענוג.

סמו שוב יהיה אדם "סתום" למראה וצעקני, אבל עם חכמת רחוב? נו בסדר; דמות מזרחית מעט ערסאוותית אבל עם חן? אוקיי; עקיצה לדור הצעיר, המפונק והמרוכז בעצמו של עידן הרשתות החברתיות? מסעיר. אין כאן אפילו אצבע מאשימה כי "ארץ" היא בסופו של דבר מוצר בידורי, שמזהה את רצונות הקהל שלו ומנסה לענות עליהם. משהו בטוח, לא גבוה מדי ולא נמוך, לא מסעיר ולא משעמם, נוגע בנקודות החשובות אבל לא חזק מדי. פרווה טלוויזיונית. ואני תמיד שנאתי פרווה.

(אילן קפרוב)

אסי כהן מחקה את השר לביטחון פנים גלעד ארדן ב״ארץ נהדרת״ (צילום מסך)
פרווה טלוויזיונית (צילום מסך)