ראובן אלקס, מנכ"ל רשת מלונות פתאל, עומד בקצה אולם ה"פביליון" באילת ועל פניו חיוך מאוזן לאוזן. תוך מספר שניות יעברו לידו חבריו, ישיקו איתו בקבוקי בירה, ויזמינו אותו לרקוד. האושר של אלקס לא מקרי, ככה זה כשכמעט 2,000 איש מזמינים מקומות במלון שלך כדי לקחת חלק פ"פסטיבל רוק פתאל". שלושה ימים של אגדות רוק משלום חנוך, דרך תיסלם, הקספרים, עברי לידר ועוד. אם הייתם קשורים לזה כנראה שגם לכם היה מתחשק לפצוח בריקוד פוגו.
צריך להודות: לפני שהגענו לפסטיבל, היינו סקפטיים מאוד. הערכנו שמעט מאוד אנשים ינהרו אחרי המותג הצולע "רוק" וישלמו ממיטב כספם על מלון ועל פסטיבל רוק (ועוד בחודש מרץ הקריר). יצאנו מנקודת הנחה שהימים הם ימי סטטיק ובן אל, או לכל הפחות עומר אדם ומשה פרץ. לא האמנו שנראה מאות אנשים גודשים מדי ערב (וצהריים) את אולם ההופעות (המרהיב ביופיו, אגב) כדי לחזות בגיבורי הרוק אוחזים בגיטרות ומנסרים את הלילות. זה היה מראה חריג, מיוחד, מרענן לפרקים. אז אולי אנחנו דווקא אלה שטעינו והרוק בכלל חי ובועט מאי פעם?
"הרוק בישראל מת. הוא מעולם לא היה חי כאן אי פעם", פוסק המוזיקאי וחבר להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר שי להב בשיחה עם וואלה! תרבות. "מה שהיה כאן זה רק הבלחות של רוק. אפיזודות של רוק. אפילו חבורת לול שהמציאו את הרוק זה היה בסך הכול אפיזודה. היו הרבה אמני מיינסטרים שנגעו לפעמים ברוק, אבל למען האמת חוץ מלהקת היהודים אני לא מכיר בישראל להקת רוק אמיתית".
היום אתם כותבים בצורה שונה מהאופן שכתבתם לפני 20 שנה?
"פעם רציתי להישמע כמו. הושפענו מאוד מסצנת המוזיקה בסיאטל אז רצינו להישמע כמו נירוונה למשל. היום הכתיבה שלנו לא תלויית ז'אנר, אלא יותר באה מבפנים. לא מעניין אותנו הרפרנסים. היום אנחנו שוקעים פנימה וכותבים מהמקום הכי פנימי. אנחנו עושים את זה כי רק ככה אתה יכול לחיות עם השירים האלה הרבה שנים. "בשמלה אדומה" זה גימיק. אנחנו עושים את זה בשביל הקהל. פעם ראיתי בזה יצירה, היום זה נראה לי גימיק. מנגד, השירים באלבום החדש של הקספרים מתארים מצבי רוח אמיתיים שחווינו וכיף נורא לחזור אליהם".
שותפו של להב ללהקה וליצירה, אורן ברזילי, מעט יותר אופטימי לגבי עתיד הרוק. "הז'אנר שלנו יושב בתחתית", הוא אומר. "עם זאת, צריך לזכור שזה גלגל וגלגל מסתובב. אני לא חושב שהרוק יחזור לשלוט כפי ששלט למשל בסבנטיז. היום הפופ שולט פופ מזרחי, פופ אלקטרוני. אני חושב שכל העולם כרגע בשלב של הפופ. אסור לשכוח שהאייטיז היו מאוד פופיות וכמעט בן לילה הגיעו גאנז אנד רוזס ונירוונה ובעטו את כולם הביתה. ככה זה הגלגל, והרוק עוד יחזור".
אז כרגע זה התור של סטטיק ונועה קירל?
"אני לא חושב שצריך לערבב את הז'אנר של נועה קירל וסטטיק ובן אל עם שאר הז'אנרים של המוזיקה. המוזיקה שלהם היא מוזיקה שתפקידה הוא אחד: לפנות לקהל צעיר, ואין בזה שום דבר רע. גם הקספרים היו פעם סטטיק ובן אל. אין שום הבדל בינינו. המוזיקה שלנו פנתה אך ורק לקהל צעיר. אני הייתי תיכוניסט בן 17 באותה תקופה ומי שבא לראות אותנו זה קהל מהתיכונים בסביבה".
כל עוד הרוק מוסט הצדה, למה אתה לא מתנסה בז'אנרים אחרים? אתניים יותר? או לחלופין מוזיקה שחורה? הרי הפקת במשך שנים מוזיקה שחורה בארה"ב.
"זה מה שעשיתי בתקליט הסולו שלי. בשנתיים האחרונות אני הולך לישון כל לילה עם הופעה משנות ה-50 של פריד אל-אטרש. לכן, טבעי שבסופו של דבר יוצאים לי ליינים ערבים. אבל למען האמת המוזיקה שאני הכי אוהב והכי מאזין לה היא היפ-הופ. המוזיקאים היחידים שבא לי לראות בהופעה הם קניה ווסט ודרייק. להוציא אלבום היפ-הופ? אין שום סיכוי. זה שורשים שאתה צריך שיהיו לך. זה להריח אדמה אחרת. אין לי את זה. כשגרתי בארה"ב הפקתי היפ-הופ 14 שעות ביום. באו אלי 7-8 ראפרים כל יום. אבל אין סיכוי שאני עושה משהו בעצמי. אני על תקן מעריץ בלבד".
אחת מחלוצות תור הזהב של הרוקנרול בשנות התשעים, המוזיקאית דנה ברגר, הייתה אורחת בהופעתו של מלך הרוק הישראלי, שלום חנוך, בפסטיבל. בשיחה עם וואלה! תרבות היא מתנערת מההגדרות הקלאסיות של רוקנרול. "רוק זה בעיקר עניין של גישה, ולאו דווקא הדיסטורשן. איך אתה עומד על הבמה, מה יש לך להגיד לקהל שלך. נכון, הרוק לא בשיאו, בטח לא בישראל. לא תמצא אצלי קיטורים בסגנון של 'אין מספיק רוק' כי אני לא מסתכלת על הדברים בצורה הזו".
יש רושם שהגיל הממוצע אצל הקהל שהגיע לפסטיבל הזה הוא 45. זה לא מפריע לך?
"למה שיפריע לי? הקהל שלנו מתבגר יחד איתנו. הקהל שלי גדל איתי ב-25 שנה האחרונות. כשהייתי בת 19, גם הם היו בני 19. נראה לי הגיוני שיהיו אנשים בני 45-50 בהופעות שלי".
לא היית רוצה שגם בנות עשרה יבואו לשמוע אותך?
"ילדות לא יכולות להתחבר למוזיקה שלי. אני אישה בת 40 פלוס שמדברת על החיים שלה. ילדות בנות 15 לא יכולות להתחבר לדבר הזה, למוזיקה הזו".
למה לא? איזו מוזיקה את שמעתי כשהיית נערה בת 15?
"אני שמעתי בוב דילן, אבל התקופה השתנתה לגמרי. הלך הרוח השתנה לגמרי".
באיזה אופן?
"כיום, אם אתה לא כדורגלן או דוגמנית אתה לא שווה כלום. פעם העריכו סופרים, משוררים, אנשי רוח, מוזיקאים. היום אתה לא שווה הרבה אם אתה לא דוגמנית או כדורגלן. הכל זה רק כסף. אבל אני לא מתעסקת בתסכול. זו הדרך שלי לשרוד".
אמיר דדון מסכים עם ברגר שבסופו של דבר רוק זה עניין של מסר ואמירה. "כל המושג הזה של רוק הפך ב-10-20 שנה האחרונות לסלט של סאונדים בעקבות התפתחות הטכנולוגיה. האם בית, פזמון וגיטרה הופך שיר לשיר רוק? לדעתי העניין הוא המהות - לשיר שיר עם סיפור, עם טקסט שמדבר על משהו, שמעביר רגש. זה מה שמבדיל בין רוק לפופ בעיניי. ההגשה והסאונד זה העניין. אנחנו כבר לא במקום של בנדנות על הראש. שיר הוא תדר שנכנס ללב, וזה יכול להיות לילד בן 15 ולגבר בן 70. זה הקסם של מוזיקה. כשאתה כותב שיר, אין לך מושג לאן הוא יגיע".
ולא מפריע לך שבקהל אין ילדים בני 15 אלא רק בני 40 פלוס?
"זה פסטיבל שיש בו עומק ולא פסטיבל שסתם באים בשביל לרקוד. המוזיקה פה היא יותר בוגרת ורצינית".
אמן נוסף שהתארח בהופעה של שלום חנוך הוא אולי אחד המוזיקאים המוערכים ביותר כיום בישראל, דודו טסה. רגע לפני שטס לחמם את רדיוהד בסיבוב ההופעות שלהם בארה"ב, הוא זכה לשפע של מחמאות מכל המוזיקאים שהגיעו להופיע בפסטיבל. "דודו טסה לקח את הרוק והפך אותו לשלו", אומר לוואלה! תרבות המוזיקאי נתן גושן. "הוא עושה את זה מדהים וזה בלי לפגוע ולו במעט בטקסטים הנהדרים שלו. הרי הרוק בכל העולם השתנה, הוא לא כמו פעם. אנשים חשופים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה עד שגם הרוק משתנה בזכות כך. אני אישית שמעתי פעם רק הבי-מטאל ופאנל-מטאל, היום אני שומע בעיקר מוזיקה שחורה. הכול מתערבב אצלי. וגם הרוק נשמע אחרת בגלל השפעות של כל כך הרבה דברים. נגמר הכסאח, אבל אנשים לא מוותרים על התוכן. וזה בדיוק העניין. ולגבי דודו טסה, נראה לי שהוא בדיוק ההוכחה שאפשר לעשות רוק אבל עם טוויסט".
מוזיקאית נוספת שעושה "רוק עם טוויסט" היא דיקלה. בפסטיבל "רוק פתאל" היא התארחה בהופעתו של עברי לידר ואף נכנסה לנעליה של שרית חדד כששרה את 'פרחה במרצדס'. לדבריה, הרוק ממש לא מת אלא דווקא להפך. "הקהל כל כך אוהב רוק וכל כך צמא לרוק, שאנשים קונים כרטיסים באלפים. אני לא יודעת מה המצב ברדיו, אבל בשטח יש צמא אדיר לרוק".
יש קווי דמיון בין רוק לבין מוזיקה מזרחית?
"יש צעקה ברוק שקיימת גם במוזיקה המזרחית. עם זאת, שם היא מתורגמת באופן אחר. היא שונה. הצעקה במזרחית מסולסלת יותר. זה תדר אחר. אצלי זה טבעי לעשות הכול: רוק, מזרחי, הכול. אני מעורבבת לגמרי. הקהל שלי גם מקבל את זה באהבה כי אתה מחנך את הקהל מההתחלה שזה אתה. כשאתה עושה אמת, דברים יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב. כל מה שמסביב זה בולשיט. אם אני מאמינה לעצמי ואני ישנה טוב בלילה, זה יוצא הלאה".
גם עברי לידר, שאירח את דיקלה, השכיל ללהטט במהלך 20 שנות קריירה בין כמה ז'אנרים, ביניהם רוק ופופ, ואף התנסה בהצלחה רבה בפופ אלקטרוני כשלקח חלק בפרויקט המוזיקלי TYP. "אני אוהב לשחק על שני המגרשים", הוא אומר. "אני מאוד אוהב פופ, ועשיתי תמיד פופ, אבל אני גם אוהב מאוד רוק ועשיתי רוק הרבה שנים. אני מרגיש שאני יכול לחיות בשני המקומות ואני מבסוט מזה. אני אוהב את השילוב הזה ואני פחות מתעסק בהגדרות".
אז הפופ כרגע מנצח?
"כן, רוק זה פחות הסאונד של הרגע. כשהתחלתי בשנות התשעים היה איזה רגע של סאונד של רוק. זה חסר לי מאוד. אבל צריך לזכור שמוזיקה זה גלים. זה בא והולך ופתאום תהיה תחייה של הרוק והכול יחזור בגדול. בשנות השבעים הרוק מאוד הצליח ואז הגיעו שנות השמונים והפופ הצליח והרוק נדחק הצידה. ואז הגיעו שנות התשעים ושוב הרוק חזר בגדול. היו המון להקות רוק באותה תקופה. ועכשיו אנחנו שוב בסצנה של פופ. צריך לזכור שמוזיקה יותר חזקה מאופנה. יש אמנם אופנות במוזיקה אבל מוזיקה טובה נשארת תמיד. הלהקות הבאמת גדולות הן להקות רוק: קולדפליי, U2, קינגס אוף ליאון".
אבל זה לא המצב בארץ.
"נכון, בישראל אין כרגע הרבה רוק חדש. אגב, אני אישית גדלתי על הרוק של שנות התשעים כרמלה גרוס ואגנר, טאטו, יוסי אלפנט. אלה הדברים שאני עף עליהם. אני בטוח שזה יחזור".
ההופעה האחרונה של הפסטיבל היא הופעת צהריים ביום שבת. אלא שבמקום לנוח בחדרים או להשתזף בחופי הים, הגיעה כמות אדירה של אנשים לאולם. במשך שעתיים הצליחו חברי להקת תיסלם (שאירחו את דני סנדרסון המופלא) להרקיד את הקהל ולשבות אותו בקסם המוזיקה. מהצד זה נראה כמו הדבר הכי רענן וחדיש על מדף הרוקנרול, וכמעט קשה להאמין שהשירים שמשגעים את הקהל כבר כמעט בני ארבעים. רק אז, כשמאות אנשים בני 40, 50 ואפילו 60 השתוללו מהנאה סביבנו, רגע לפני שהפסטיבל הסתיים, הבנו מדוע "פתאל" בחרו למתג אותו לצד המותג הוותיק והצולע "רוק". הקהל שאוהב רוק הוא קהל בוגר ברובו, שבשנות התשעים נסע באוטובוסים לפסטיבל ערד וכיום יכול להרשות לעצמו לטוס לסופשבוע באילת ולהתפנק במלון שצמוד לאולם ההופעות.
זו ההזדמנות של הקהל הזה לראות הופעות כי ביום-יום אין לו זמן (הוא חוזר מאוחר הביתה מהעבודה ונרדם על הספה בסלון) ואין לו כוח (לחפש חנייה, לחפש בייביסיטר, לנסוע רחוק להופעות). הקהל הזה אוהב להיזכר איך זה היה פעם, לפני המחויבויות והקשיים. ואת זה הפסטיבל נותן לו בגדול. כי הקהל הזה לא רוצה עוד סטטיק, הוא כבר לא יכול. תנו לו תנו לו רוקנרול.
הכותב היה אורח רשת מלונות פתאל בפסטיבל